 חג החנוכה תמיד מזכיר שמן. נס כד השמן, סופגנייה מלאה בשמן, חנוכיית שמן ועוד...
זו לא עובדה מפתיעה במיוחד! מאחר וחג החנוכה נחגג בגלל חנוכת המזבח בבית-המקדש בידי החשמונאים, ובבית-המקדש השמן היה מצרך מאוד שימושי. כולנו יודעים שזה שימש להדלקת המנורה, אבל נוסף על כך זה שימש להדלקת ה"מאור"- נר התמיד, משיחת ראשי הכוהנים בשמן, משיחת כול כלי הקודש בשמן. כאשר אלוהים ביקש לקדש לעצמו אדם כלשהו למטרה מסוימת, הוא היה מבקש למשוח אותו בשמן. הראשון שנמשח בשמן על-פי התיעוד בכתובים, הוא אהרון הכוהן הגדול. כאשר ביקשו בני-ישראל משמואל מלך, אלוהים נתן להם את שאול כמלך. שמואל יצק שמן על ראש שאול, ואמר לו "כי משחך יהוה על נחלתו לנגיד." (שמו"א י:1) אחרי ששאול פנה לדרכו משמואל, כתוב שאלוהים נתן לו לב-אחר, לאחר מכן הוא נתקל בחבורת נביאים ורוח אלוהים צלחה עליו והוא התנבא כמוהם. המשיחה בשמן על-ידי איש האלוהים מכשירה את המשוח לתפקיד שאלוהים יעד לו. השמן מייצג את רוח האלוהים. ללא רוח האלוהים הנבחר אינו יכול לעמוד במשימה בהצלחה.
שאול מרד באלוהים ולא ציית לדרישותיו, ואלוהים ביקש למנות מלך אחר, את דוד. שמואל הלך לבית ישי ואלוהים הדריך אותו למשוח את הקטן מבניו שאף לא היה בבית, ואף אחד לא חשב שזהו הנבחר. מיד לקח שמואל את השמן ומשח את דוד "ותצלח רוח-יהוה אל דוד מהיום ההוא ומעלה." (שמו"א טז:13) בפסוק הזה אנחנו ממש יכולים לראות את הקשר הישיר בין המשיחה בשמן למשיחה ברוח-יהוה. בהמשך מצוין בכתובים שבמקביל לכך שדוד קיבל את רוח-יהוה, שאול איבד אותה. רוח יהוה סרה ממנו ורוח רעה באה אליו. שאול מונע על-ידי הרוח הרעה, רודף אחרי דוד, המשיח החדש של אלוהים ומבקש להרוג אותו. אפשר ממש לראות שלעיתים המשיחה של אלוהים יכולה להפוך אנשים לנרדפים. דוד אהב את רוח אלוהים שהייתה בו, לאחר שהוא לקח את בת-שבע אשת אוריה ורצח את אוריה הוא ביקש סליחה מאלוהים ואמר לו: "ורוח קודשך אל תיקח ממני." (תהל' נא:13) כמו שאי ציות ומרדנות יכלו לגרום לשאול לאבד את המשיחה, כך גם לדוד, אבל הוא שב ממעשיו ואלוהים סלח לו.
גם באותם ימים ששאול רדף אחרי דוד, דוד לא העז לגעת בשאול לרעה בגלל שהוא היה המשיח של אלוהים. במקרה אחד בו ניתן היה לדוד להרוג את שאול בשנתו הוא אמר, "אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח יהוה וניקה." (שמו"א כו:9) זה עצוב לקרוא את הפסוק הזה ולהיזכר בהיסטוריה שלנו שמלאה במשיחים של אלוהים, ונביאים של אלוהים שרדפנו, הכינו, והרגנו. לפגוע במשיחים של אלוהים זה לפגוע באלוהים עצמו. המשיחה בשמן המשיכה לשמש את הנביאים גם בישראל וגם ביהודה כדי להמליך מלכים לישראל.
הנביא יואל נתן הבטיחה מאוד מיוחדת לבני-ישראל: "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו." (יואל ג:1) מה שכול כך מדהים בהבטחה הזאת הוא, שבמשך כול התנ"ך אנשים מיוחדים ומסוימים מאוד מקבלים את המשיחה של רוח הקודש נביאים, כוהנים ומלכים, וכאן יואל אומר שאלוהים ישפוך את רוחו על כול בשר. כמו שהנביאים שפכו שמן על ראש הנבחרים של אלוהים ומשחו אותם, כך אלוהים ישפוך את רוחו על כול בשר וימשח כול בשר.
זה בדיוק מה שישוע הבטיח לתלמידים שלו. לפני שהוא עזב אותם, הוא ציווה עליהם להישאר בירושלים ולייחל להבטחת האב, "ואתם תטבלו ברוח הקודש בקרוב..." (מעשי השליחים א:5) התלמידים באמת נשארו בירושלים והתפללו מידי יום ודרשו את ההבטחה הזאת, וביום השבועות היה "פתאום רעש מן השמים כקול רוח סערה וימלא את כול הבית אשר ישבו בו, ותראינה אליהם לשונות נחלקות ומראיהן כאש, ותנוחנה אחת אחת על כול אחד מהם וימלאו כולם רוח הקודש ויחלו לדבר בלשונות אחרות כאשר נתנם הרוח להטיף." (מע"ש ב:1-4)
זה מדהים לקרוא שרוח הקודש ירד עליהם בדמות של לשונות אש, כלומר כלהבה קטנה כמו זו הבוערת על מנורת השמן שבבית-המקדש. רוח הקודש ביום הזה נשפך על כול התלמידים של ישוע שנאספו במקום הזה, ואחרי שהמון האנשים מסביב נקבצו לשמוע על מה כול המהומה פטרוס פתח את פיו והסביר לכולם שהם אינם שיכורים ושזאת פשוט ההתגשמות של דברי הנביא יואל שאמר שאלוהים, ישפוך את רוחו על כול בשר. פטרוס הסביר להמון שזאת פעולה של אלוהים שנתאפשרה בזכות ישוע. רוב הקהל של פטרוס הכיר את ישוע, חלקם ראו אותו או שמעו אותו או שמעו עליו. חלקם אפילו ראו אותו על הצלב. אבל פטרוס הודיע לכולם שישוע ניצח את המוות, הוא קם מן המתים ופטרוס ושאר התלמידים הם עדים לכך. ולאחר שישוע קם מן המתים הוא נישא לימין האלוהים ולקח מהאב את הבטחת רוח הקודש ושפך על תלמידיו.
ההמון ששמעו התעצבו אל ליבם, ושאלו את פטרוס מה עליהם לעשות. פטרוס ענה להם, "שובו מדרכיכם והיטבלו כול איש מכם על שם ישוע המשיח לסליחת חטאיכם, וקיבלתם את מתנת רוח הקודש, כי לכם ההבטחה ולבניכם ולכול הרחוקים וכול אשר קורא יהוה אלוהינו." (מע"ש ב:38-39)
|
