העתיד של נשמת הפרט: מבט על מקורות יהודיים 

האם המסורות היהודיות של ישראל העתיקה אומרים לנו משהו בנוגע להיכן הנפטרים הולכים לאחר מותם? ללא ספק הפרושים האמינו בתחיית המתים, נושא שהיה מקור לחיכוך רב בינן לבין הצדוקים. הם טענו שהתורה אינה מלמדת על תחיית המתים ושאמונה כזאת נובעת מהתורה שבעל פה, אותה הם דחו. הפרושים עמדו על כך שאין שום קטע בתורה שבכתב שאינו מרמז על האמונה בתחיית המתים (סיפרי, דברים, קל"ב א').

התלמוד, בפירושו לדניאל י"ב פסוק ב' ("ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפון לדראון עולם") אומר שאדם הולך בדרכו עד סוף חייו עלי אדמות, ואז תהיה לו מנוחה ומעמד על פי גורלו בקץ הימים (סנהדרין צ"ב, א'). באשר לכתוב בספר במדבר ט"ו פסוק ל"א ("כי דבר יהוה בזה ואת מצוותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההוא ועונה בה") מפרש התלמוד שהאדם שמצווה להכרית את נפשו נכרת מהעולם הזה, אך העינוי שהוא יסבול מיוחס לעולם הבא (סנהדרין, צ', ב'). הפירוש התלמודי של תהילים פ"ד פסוק ד' ("אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה")  מתאר אנשים השוכנים בבית אלוהים והמהללים אותו; לשון העתיד ("יהללוך") מייחס את הנאמר לעולם הבא (סנהדרין צ"א, ב'). ולסיום, תחיית המתים נגלתה כברת תוקף במקרה עלייתו לשמיים של אליהו (במדבר רבה, י"ד, א').

מגוון רעיונות הובעו בקשר לשאלה מי יוקם מהמתים. חלק האמינו בתחייה כלל עולמית, שאלו שנולדים מיועדים למות אך שהמתים יוקמו שוב לחיים (אבות ד', כ"ט). חלק הכריזו שהתחייה מוגבלת רק לישראל (בראשית רבה, י"ג, ו'). אחרים הצהירו שמעטים בלבד יקחו חלק בתקומה מהמתים, מכיוון שהיא מיועדת רק עבור הצדיקים ולא עבור הרשעים (תענית ז', א').

באשר לטבעה של תחיית המתים, הרבנים דנו בשאלה האם הגוף יוקם לבוש או עירום. התלמוד מחזיק בדעה שהגוף יוקם לבוש. בהתייחס למקרה של שמואל, נאמר שהאישה ראתה איש זקן מכוסה במעיל (בראשית רבה, צ"ה, א'). מסיבה זו, המנהג היהודי הוא לקבור את המת עטוף בתכריכים.

היתה גם השערה בנוגע לטבעו של הגוף המוקם מהמתים, והדעה הרווחת היתה שהאדם חוזר לחיים עם אותו הגוף איתו נקבר. אלוהים יקים את המתים עם הפגמים שלהם על מנת שאנשים לא יאמרו שהוא ממית אנשים שונים מאלה שהוא יקים מהמתים. אחרים, לעומת זאת, מכריזים שאלוהים ישקם וירפא את הגוף לאחר תקומתו, מכיוון שנאמר שאלוהים גם ממית וגם מחייה. לכן, אלו שנפצעו בעולם הזה, בין אם מדובר במקרה של מוגבלות פיזית, תאונה או מלחמה, ישוקמו וירופאו על ידי אלוהים.

אז אם נקום מהמתים, בין אם לבושים או ערומים, עם פגמים או בלי, מה אומרים אם כן הרבנים בנוגע למקום אליו נוקם מהמתים?

גיהינום

הגיהינום הוא מקום של עונש בעל שבע דרגות: שאול, אבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, צלמוות, ארץ התחתית (עירובין, י"ט, א').

על הגיהינום נאמר שהוא ממוקם מתחת לאדמה, "מאחורי הרי החושך" (תמיד, ל"ב, ב'), ממערב לעולם (בבא בתרא פ"ד, א'). הגיהינום נחשב להיות מקום בעל שבעה רבדים, וככל שהאדם מרושע יותר, מקום הרשעתו נמוך יותר. יסוריו של החוטא הם באש בחום עז, ואש זו, על פי דעה אחת, לעולם אינה חדלה מלבעור (תוספתא ברכות ו', ז'). אחרים, לעומת זאת, מכריזים שיום אחד הגיהנום יפסיק להתקיים (ראש השנה, ט"ז, ב').

ניתנות הנחיות כיצד להימנע מלהגיע למקום נורא זה דרך מגוון אמצעים ומעשים. ברית מילה היא אמצעי לבריחה (שמות רבה י"ט, ד'). נאמר על מי שקורא את ה"שמע" שהוא זוכה להתקרר מהחום, כלומר, לאש תהיה הרבה פחות השפעה על הדתי האדוק (ברכות ט"ו, ב').
אמצעי ההגנה העיקרי של אדם מלהגיע לגיהינום הוא לימוד תורה, ולאש הגיהינום אין סמכות על תלמידי חכמים.

גן עדן

מצד השני, היעד של הצדיק הוא מקום הנקרא גן עדן, נפרד מן המקום בו חיו אדם וחווה לפני הפיתוי, אלא ממוקם בשמיים, ממזרח לעולם וממול לגיהינום (בבא בתרא פ"ד, א'). גם גן עדן נחשב למקום בעל שבעה רבדים. הרבדים הינם בסדר עולה וכל רובד מיועד לדרגה מקבילה של צדק. לכל צדיק מוקצה מקום משכן בהתאמה לכבוד המגיע לו (שבת קנ"ב, א'). מלמדים שבעולם הזה הרשעים הם עשירים, נהנים ממנוחה ונוחיות, והצדיקים עניים, אך במקום המגורים השמיימי הקדוש ברוך הוא יפתח את אוצרות גן עדן עבור הצדיק, והרשע ינשך את בשר גופו שלו (שמות רבה ל"א, ה').

בגן עדן אלוהים יערוך עבור הצדיקים משתה נפלא (ברכות ל"ד, ב'), ושמחתם העיקרית תהיה ליהנות משכינתו הממשית של אלוהים אשר ישב ויסב איתם לשולחן (במדבר רבה י"ג, ב').

הגן מתואר כמקום בעל יופי שלא העולם הזה, נעשה בו שימוש רב באבנים טובות ובפנינים, יש שם מספר אדיר של מלאכים השרים בקול נעים, וענן הכבוד מכסה את כל המקום. באמצע כל זאת ישב אלוהים ויסביר את התורה.

מקום ביניים?

בכל הנוגע לעונש ניצחי, ישנן מגוון דעות גם כן, אך רוב המורים המסורתיים מסתייגים מעונש ניצחי. שלושה סוגים של אנשים מוזכרים בהתייחס ליום הדין: צדיקים גמורים, רשעים גמורים ואנשים ממוצעים. אלו מהסוג הראשון נחשבים ככאלו שנכתבו ונחתמו לחיי נצח. אלו מהסוג השני נחתמו לגיהינום.

לגבי הסוג השלישי, החכמים מלמדים:

הסוג השלישי (האנשים הממוצעים) ירדו לגיהינום, יזעקו מכאב ואז יעלו. החוטאים אשר מישראל (ככל הנראה, האנשים מהסוג השני) עם הגוף שלהם, ביחד עם החוטאים אשר מהגויים עם הגוף שלהם, יורדים לגיהינום ונשפטים שם ל-12 חודשים. לאחר 12 החודשים הגוף שלהם מושמד, והנשמה שלהם נשרפת ומפוזרת על ידי הרוח תחת כפות רגליהם של הצדיקים... אבל... (הרשעים המרושעים במיוחד)... ירדו לגיהינום וישפטו שם לדורי דורות... גיהינום יפסיק להתקיים, אך הם לא יפסיקו להתענות (ראש השנה ט"ז, ב').

נראה הדבר שהרבנים מחזיקים במגוון דעות לגבי הייעוד וההתנסות שיעברו סוגי האנשים השונים לאחר המוות. בכל זאת, ההשקפה המוסכמת הכללית היא שרוב האנשים יחוו סוג של צריפה באש לצורך טיהור. ברגע שיגיעו לגיהינום הם יזעקו בחרטה ואז ישוחררו לגן עדן. חלק מהרבנים מאמינים שעבור החוטאים המרושעים במיוחד, העונש יהיה למשך זמן מסויים ולאחר מכן הם יושמדו באופן סופי. קבוצה קטנה יותר של רבנים מציינים שהרשע יסבול לנצח, אפילו לאחר שהגיהינום יחרב.

התקווה של המורים המוקדמים

יוחנן בן זכאי היה המנהיג ראשי של ועידת יבנה, הועידה אשר שינתה את מבנה היהדות לאחר חורבן בית המקדש השני (70-90 לספירה). בזמן שהוא שכב על ערס מותו, כאשר נשאל על ידי תלמידו לאן הוא הולך, הוא ענה: "...ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" (ברכות כ"ח, ב'). לאיש זה, אחד מהרבנים הפורסמים ביותר של זמנו, לא היה ביטחון ביעדו הסופי.

לעומת זאת, בימי קדם, לקדושים בישראל היה ביטחון מוחלט לגבי יעדם. בזמן שיהודה המכבי היה תחת עקב רגלו של רודן, ככל הנראה אנטיוכוס אפיפנס (167-164 לפני הספירה), אנו רואים כיצד לאם ולבניה היתה היכולת לעמוד מול העינוי האכזרי. מה היתה התקווה שלהם בעת שניצבו מול מוות שכזה? אמו של יהודה, שהיתה עדה לרצח של שישה מילדיה אמרה אל השביעי רגע לפני מותו:

"בבקשה ממך הבט אל השמים ואל הארץ ואל כל אשר בהם וכל אשר תראה וידעת כי מאין בראם האלוקים וגם ורע האדם כמו כן נעשה. אל תירא את התליין הזה כי אם מהיותך ראוי לאחיך תשא את המוות למען אשוב אקבל אותך ואחיך בעת הרחמים". (מכבים ב' פרק ז').

התקווה שלה היתה בתחיית המתים ליום טוב יותר, בממלכה של שלום. בינתיים, היתה מודעות לתקווה ונחמה ולשחרור מכל סבל לאחר המוות.

ההצהרה של הכתובים

מה אומרת התורה לגבי התקווה לתחיית המתים ולגבי המקום אליו אנו הולכים כאשר אנו עוזבים את החיים האלה? איוב, ככל הנראה בן זמנו של אברהם, אמר:

"ואני ידעתי גואלי חי, ואחרון על עפר יקום. ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר". (איוב י"ט, כ"ה-כ"ז)

כבר לפני אלפי שנים, לאיש אמונה זה לא היה צל של ספק לאן הוא הולך, אפילו באמצע סבל נוראי ממחלה קטלנית.

לדוד, נעים זמירות ישראל, לא היתה שום שאלה לגבי מה יעלה בגורלו בתום חייו עלי אדמות. בהכרזתו היפיפיה בתהילים כ"ג מצהיר דוד מיהו מקלט נפשו. הפניה "אדוני רועי", מבליטה מערכת יחסים אישית ביותר עם הבורא. בזכות מערכת יחסים אינטימית זו, מלך ישראל יכול להכריז ללא ספק בליבו "ושבתי בבית יהוה לאורך ימים" (תהילים כ"ג, ו').

מה לגבי כותביו היהודים של ספר הברית החדשה? במאה הראשונה, בתום תקופת בית המקדש השני, הם הכריזו ללא היסוס מה יהיה יעדם העתידי.

ישוע, באנושיותו, הכריז בביטחון להיכן הוא עמד ללכת לאחר סבלו הנוראי על העץ. אפילו בזמן שהוא היה תלוי שם, בין שני אנשים אחרים, הוא אמר לאחד מהם בביטחון שקט: "אמן אמן אני אומר לך, כי היום תהיה עימדי בגן עדן" (לוקס כ"ג, מ"ג). כה בטוח היה ישוע לגבי הגעתו לגן עדן, עד שהיה יכול לתת ביטחון גם לאיש התלוי לצידו, אשר התוודה והביע חרטה על חטאיו.

מה לגבי תלמידיו של ישוע? שמעון בר יונה, המכונה כיפא, הכריז לאלו שבאו לאמונה דרך הכפרה הניתנת על ידי ישוע:

"לכן, אחי, הוסיפו והשתדלו לחזק את קריאתכם ובחירתכם, כי בעשותכם זאת כשול לא תיכשלו. כי כן יפתח לפניכם לרווחה המבוא אל מלכות עולם אשר לאדוננו ומושיענו ישוע המשיח... ואחשוב, כי נכון להזכיר ולהעיר אתכם כל ימי היותי במשכן הזה, באשר ידעתי כי מהר יעתק משכני, כאשר גם גילה לי אדוננו ישוע המשיח." (אגרת פטרוס השניה א', 10-11, 13-14)

גם לשאול השליח לא היו שום שאלות לגבי המקום אליו הוא הולך לאחר שהוא עוזב את החיים האלה. היתה לו תשוקה גדולה לעזוב את העולם הזה, אך הוא גם הבין שהיתה משימה לפניו, להושיט יד לאלו שעדין מחפשים את התשובות למשמעות החיים. הוא הכריז "כי אחוז אני משני צדדים, נפשי אוותה להיפטר ולהיות עם המשיח, כי זה המובחר, אבל לעמוד בבשר צריך יותר בעבורכם." (האגרת אל הפיליפים א', 23-24).

בין אם נפנה לכתבי התנ"ך או הברית החדשה, אנשי אלוהים מכריזים מהו יעדם הסופי לאחר חיים אלה ללא שום היסוס. עליהם מעולם לא נאמר "הם כבר לא איתנו", מתוך כוונה להגיד שהם כבר אינם קיימים לאחר מותם. העדות שלהם היתה יותר מזכרון שנשאר בלבבות הנשארים בחיים אחריהם. לעומת זאת, לאחר שעזבו את העולם הזה, אנשי ונשות אלוהים של הכתובים נהנים מנוכחות אלוהים במקום בו "מחה אלוהים כל דמעה מעיניהם והמות לא יהיה עוד; וגם אבל וזעקה וכאב לא יהיה עוד; כי הראשונות עברו." (התגלות כ"א, 4). אנשי האמונה של הכתובים נכנסו אל מנוחתם הניצחית, הם בהכרה, והם נהנים מכל מה שאלוהים ברא להנאתם של בני האדם.

חבר יקר, אתה יכול להיות בטוח להיכן אתה הולך לאחר שתעזוב את החיים האלה. לעולם אי אפשר לומר על המאמין שהוא אינו יודע או שאין לו ביטחון. המבחן של כל אמונה הוא הביטחון שיש לנו לגבי המקום אליו נגיע לאחר שנמות. אם אין לך ביטחון זה, תמיד תדע ותרגיש בתוכך שמשהו חסר. אלוהי הכבוד עשה זאת אפשרי עבורנו להיות בטוחים.

האם אתה בטוח? אתה בהחלט יכול, דרך אמונה במשיח ישראל אשר הכריז: