"גמר חתימה טובה" היא הברכה השכיחה והמקובלת ביותר בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
מאז תקופתו של משה רבנו ואילך, מפקד הפדויים, הכולל את הרשימה המלאה של אלו שזכו בגאולה, קשור באופן הדוק לכפרה (ריצוי עם אלוהים). מעניין אף לגלות שספר החיים היה בעל משמעות רבה גם עבור דתות אחרות ברחבי העולם.
אמונה עתיקה זו ניתן היה למצוא עוד במסופוטמיה. כתבי הדת הבבלית מציינים את "לוחות החטאים" וכן את "לוחות הייעוד", עליהם רשום גורלו של כל אדם ואדם. אם שמו של אדם היה רשום על הלוחות המתעדים חטאים, היה שמו נמחק מלוחות הייעוד. על פי אגדה זו, מדי שנה היום מתאספים כל האלים בחדר מיוחד בשמיים הקרוי "חדר הגורל". מרדוק, שהיה האל הראשי, עמד בראש האסיפה. נבו, אל החוכמה והשירה, רשם את מסקנות האסיפה וכתב את גורלו של כל אדם על הלוחות. כמו כן, רעיון "ספר החיים" מופיע על לוחות מהתקופה הנאו-אשורית, ורמז למחשבה דומה נמצא אף בשיר שומרי עתיק.
לאור אותם ממצאים, מספר "מלומדים" יהודים מודרנים מאמינים ש"ספר החיים" אומץ אל המסורת היהודית כתוצאה מהשפעה בבלית. מי יכול לומר, אבל, שלא היו אלו דווקא הבבלים שהושפעו על ידי ההתגלות היהודית העתיקה, עוד לפני שהיא נכתבה על ידי מחברי התנ"ך?
קיימות גם תיאוריות נוספות לגבי מקורו של המושג "ספר החיים". יש כאלה שאומרים שהוא תואם לרשימה האזרחית של ממלכת יהודה העתיקה בה ישנו רישום של כל שמות האזרחיים החוקיים. לדברם, הרעיון של רישום שמיימי יכול היה להיות לקוח מהשיטה האנושית, כך שחברות בספר החיים משמעותה חברות בקהיליה השמיימית. המשנה מציינת שספר החיים מכיל רישום של מעשי האדם: "דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת ,וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב', א'). דברי האבות גם משווים את החיים לחנות עם פנקס רישום של אשראי וחוב. כאשר עוקבים אחר קו מחשבה זה יכולים להגיע למסקנה שמעשים טובים יכולים לבטל מעשים רעים וכמו כן שמעשים רעים יכולים לבטל מעשים טובים. או, כפי שרבי יוחנן בן זכאי מסביר זאת, "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' (יחזקאל ל"ג, י"ב) ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו שנאמר 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשע... (יחזקאל ל"ג, י"ב)"'. (קידושין מ', א'-ב').
אחת מהפרשנויות המקובלות ביותר על משפט ומחילה נמצאת בראש השנה ט"ז, ב':
"שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורין, ואחד של רשעים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".
כתבים ליטורגיים יהודיים מזכירים גם הם את ספר החיים. "זכרנו לחיים" היא תפילה הנאמרת במהלך כל יום מראש השנה ליום הכיפורים. התפילה היא "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים".
"ונתנה תוקף", יצירה ליטורגית נוגעת ללב ומרגשת ביותר, מתארת מה יתרחש ביום הדין:
"וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום. כִּי הוּא נורָא וְאָיום". התפילה מכירה בכך ש- "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד. וְכותֵב וְחותֵם (וְסופֵר וּמונֶה). וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו". עד לנקודה זו, התפילה נשמעת כמבשרת רעות, נותנת לאדם תקווה קטנה ביותר לגזר דין חיובי. אך אז היא מסתיימת עם שלושה דרכים היכולים להקל את חומרת הדין. הראשונה היא תשובה. לרוב היא מובנת כ"חרטה על חטא", אך הבחנה בשורש המילה מובילה למשמעות מדוייקת יותר – "חזרה". על פי ההבנה הרבנית, אין על החוטא להפוך לאדם חדש, אלא לחזור אל ה-"טוב" הטבוע בו. תפילה היא הדרך השנייה ליישר את ההדורים עם אלוהים. ככלל, המילה "תפילה" מובנת כפנייה מילולית לאלוהים ומרמזת על חיבור או הצמדות לאלוהים. על אדם לחזק את התחברותו לאלוהים. צדקה, הנתיב האחרון לקבלת מחילה, היא מילה עם שורש זהה למילה "צדק" ומובנת כ-"נדבה". צדק דורש שאדם יתן לאנשים אחרים.
לפי החשיבה הרבנית, אלו הם שלושת הדברים: תשובה, תפילה וצדקה, שיבטיחו את רישום שמו של אדם בספר החיים. במסכת חגיגה כ"ז, א' אנו קוראים, "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו (על ידי הכנסת אורח עני)." במילים אחרות, ללא קורבן בבית המקדש לכפרת חטאינו, אנו יכולים עתה לסמוך רק על מעשי צדקה כדרך לזכות אותנו בכניסה לספר החיים של אלוהים.
אף על פי כן, התנ"ך מצייר תמונה שונה על אותו ספר חשבונות, מקורו ותוכנו.
משה ידע מי יצר את ספר החיים. כאשר הוא התחנן לפני אלוהים על פסגת הר חורב לאחר שבני ישראל ביצעו את החטא הנורא של עגל הזהב, הוא זעק: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב-ל"ג). אם כך, אלוהים בעצמו הוא הסופר והשומר של ספר החיים.
מה רשום בספר החיים? על פי התנ"ך, הכל! המלך דוד מציין שאפילו דמעותיו נכנסו ליומן שמיימי זה (תהילים נ"ו, 8). מחבר התהילים גם מדבר על העובדה שאפילו עוד לפני היוולדו נכתבו כל ימיו בספר החיים (תהילים קל"ו, ט"ז).
ומי ימחק מספר החיים? תגובתו של אלוהים לעתירתו של משה עבור בני ישראל היתה "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות ל"ג, ל"ג).
אבל כל אחד ואחת מאיתנו חטא נגד אלוהים. האם משמעות הדבר היא שהתנ"ך אומר שכולנו נמחק מספר החיים? לא. אלוהים הוא אל צדק, אך הוא גם רב חסד. בחסדו הוא תמיד סיפק דרך לכפרה, כדי שנוכל לבחור בחיים.
יום הכיפורים מוזכר לראשונה בספר ויקרא. זהו יום קדוש, מוקדש לצום ותפילה עבור מחילה מאלוהים על חטאים שנעשו נגדו. בימי בית המקדש, הכהן הגדול היווה דמות מפתח כמתווך בין העם לאלוהים. ביום יחיד ומיוחד זה בשנה, נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים. באותו יום יחיד ומיוחד לקח הכהן הגדול שעיר (עז חיה) סמך את שתי ידיו על ראשו והתוודה עליו "את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם". בכך הוא העביר, באופן סמלי, את כל חטאי העם על קורבן החיה. אותו שעיר לעזאזל הפך להיות הקורבן, התחליף עבור בן האנוש החוטא. בכך שקיבל את הקורבן החלופי, אלוהים יכל לכתוב את שמות בני עמו בספר החיים. לכן, הגיוני הדבר שהליטורגיקה ליום הכיפורים מסתיימת בתפילה בה מבקשים להיכתב בספר החיים ומתחננים להיחתם בו.
כאשר בית המקדש חרב, הכהונה התפרקה והקורבנות הופסקו, הרגישו הרבנים שעליהם לאלתר. בתלמוד ניתן לראות לאילו מחשבות הובילו אילתורים אלה. למשל, במסכת שבת ל"ב, ב' כתוב: "ואלו פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים"; במסכת סנהדרין מ"ג, ב' נאמר: "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן". אולם, התנ"ך אינו מלמד שאלו הן דרכים להיכתב בספר החיים, מכיוון שאין גישה למחילה מבלי מתווך, ללא מפגיע. משה מילא תפקיד זה כאשר הוא עתר לאלוהים בבקשה לא למחוק את עמו מהספר החיים. הכהן הגדול מילא אף הוא את אותו התקפיד.
מי יכול לעתור לאלוהים עבורנו היום? רק אלוהים בעצמו. וכך הוא עשה, דרך ישוע. כאשר החל ישוע את שירותו עלי אדמות, הנביא יוחנן הכריז עליו שהוא "שה האלוהים הנושא חטאת עולם". ישוע שירת כקורבן החלופי, כ-"שעיר לעזאזל" של אלוהים.
במחזור, ספר התפילה של יום הכיפורים, אנו קוראים:
"גלה ממנו משיח צדקנו. אחזתנו אימה ואין מצדיק אותנו. הוא נשא בעול עוונותינו ופשעינו ומחולל מפשעינו. הוא נושא את חטאינו על כתפו, למען יסלח לעוונותינו. בחבורתו ירפא לנו בעת יבראו נצח ישראל בריאה חדשה."
כאשר משיח צדקנו ישוע נושא את חטאינו, יכול אלוהים להחשיב אותנו כצדיקים וכראויים להיכתב בספר החיים.
ישוע אמר לאלו שהאמינו שהוא משיח אלוהים: "... שימחו על אשר נכתבו שמותיכם בשמיים" (לוקס י', 20). האם מוזר לקשר בין כתיבת שם של אדם בספר החיים לבין ישוע? הברכה שנאמרת בראש השנה "לשנה טובה תיכתב ותיחתם" היא יותר ממסורת נפלאה ועתיקה. זהו ביטוי לתקווה לקבלה על ידי אלוהים ולסליחתו.
לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, המסורת התנ"כית העתיקה של קורבנות הופסקה. האם זהו צירוף מקרים בלבד? הכפרה, או קורבן החיה כדרך לזכות בסליחת חטאים, אינו קיים יותר ביהדות המודרנית – אולם ביהדות המקורית, התנכ"ית, קורבן לצורך כפרת חטאים הוא מהותי וחיוני.
"כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז, י"א).
על מנת להבין באופן מלא את רעיון חתימת יעודו הניצחי של אדם על ידי אלוהים, אל לנו להפסיק לקרוא את התנ"ך בסיום ספר דברי הימים ב'. כמו כן, אל לנו להרשות לעצמנו לסטות לתוך יער של אמירות סותרות המרכיבות את ספרי התלמוד. בכדי להבין, מוכרחים לקרוא את המשכו של התנ"ך, את הכתבים המוכרים בשם "הברית החדשה". רק שם נוכל לתפוס את המשמעות האמיתית של ספר החיים לגלות כיצד יכול אדם להיחתם ספר החיים לנצח:
"המנצח ילבש בגדים לבנים ולא אמחה את שמו מספר החיים, ואודה שמו לפני אבי ולפני המלאכים." (התגלות ג', 5)
"וארא שמיים חדשים וארץ חדשה, כי השמיים הראשונים והארץ הראשונה עברו והים איננו עוד. ואני יוחנן ראיתי את העיר הקדושה, ירושלים החדשה, יורדת מאת האלוהים מן השמיים, נכונה ככלה מקושטת לבעלה... ולא יבוא בה כל טמא ועושה תועבה ושקר, כי כל הכתובים בספר החיים של השה." (התגלות כ"א, 1-2, 27)
אם היהדות לא היתה נגררת לחשיבה אנושית אלטרנטיבית, ובכך מסירה מסדר היום את דרכו של אלוהים לכפרה על ידי הקרבת קורבנות - לא היתה הופכת ההתיחסות אל ישוע כאדם וכשה האלוהים הנושא את חטאינו כאל דבר זר. אילו לא היתה היהדות מחליפה את מבנה הערכים של אלוהים בערכים הומניים והומניטריים, האם ישועת אלוהים באמצעות ישוע, ה"שעיר לעזאזל", לא היתה ברורה, עקבית והגיונית לחלוטין עבורנו?
איזה פרדוקס ניצב מול היהודי המודרני! אם הוא רוצה להיות יהודי נאמן לדרכי התנ"ך ולא רק לדרכי המסורת; אם הוא רוצה להיות יהודי בדרך שאלוהים רוצה שהוא יהיה יהודי, מכאן שהוא חייב לרצות להיות כתוב ספר החיים של השה – ולצורך כך, להאמין בישוע, המשיח.
|
