כידוע, בכל שנה קבוצות הכדורגל של מכבי והפועל ת"א נפגשות למשחק הדרבי השנתי. האווירה במשחקים הללו בדרך כלל טעונה במתח והתרגשות, והאוהדים באולם המלא עד אפס מקום, מריעים ללא הפסק במשך 90 דקות המשחק. דברי שבח וקילוסין מחד, כמו גם הזכות לרברבנות בלתי פוסקת מאידך, יהיו מנת חלקה של הקבוצה המנצחת. אך השעון אינו עומד מלכת, ובתום המשחק השופט מכריז על תוצאת שוויון: התוצאה היא תֵּיקוּ 2:2. והאוהדים? אלה מצידם יצטרכו להמתין לתוצאת המשחק בשנה הבאה, כדי להכריע איזו משתי הקבוצות היא באמת הטובה יותר...
אליהו הנביא והתפיסה המסורתית של דמותו ביהדות
וכי מה למשחק כדורגל ולסדר הפסח, תַקְשׁוּ ותשאלו? ובכן, מילת המפתח שלנו היא כמובן המונח המקובל לתוצאת שוויון – ה"תֵּיקוּ" המפורסם!
המונח תיקו הוא מונח תלמודי המורה על סיום דיון בלא הכרעה, כאשר לא ניתן לספק תשובה אבסולוטית ומוחלטת לכאן או לכאן. אחד הפירושים הנפוצים שהגמרא מעניקה לפירוש המונח "תיקו" הוא, שהמילה היא ראשי תיבות של "תִּשְׁבִּי יְתַרֵץ קוּשִׁיוֹת וּבְעָיוֹת": השאלה תעמוד ללא הכרעה עד לבואו של אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, הוא אליהו הנביא...
כזכור, על פי התפיסה המסורתית המקובלת ביהדות, ביאת אליהו הנביא קודמת לביאת המשיח, ומבשרת אותה. התפיסה הרבנית המקובלת היא: "ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח". בתפיסה העממית, אחד מכינוייו של אליהו הוא "אליהו זכור לטוב", ולפיכך הפירוש העממי מזהה אף כינוי זה עם הציפייה לבואו של אליהו באחרית הימים, כמבשר בוא המשיח. הרב משה-מוריס פיירשטיין מסביר: "רוב המקורות הרבניים הנוגעים לשיבתו של אליהו הנביא, מתייחסים לכך שבהופעתו המחודשת, משימתו תהיה לברר ספיקות הלכתיים, שהרבנים לדורותיהם לא הצליחו להגיע לגביהם לכלל הסכמה, או שאין להם מענה מפאת חוסר ידע של העובדות"1. למעשה, אליהו מופיע כמבשר-המשיח בלא פחות מאשר 18 (חי!) דפי תלמוד: "אליהו יסיר ספיקות ויפסוק הלכות בכל עניין טקסי ומשפטי"2.
כל ילד מכיר ויודע את גודל ההתרגשות והַצִפִּיָּה המלוות את מזיגת היין לכוסו של אליהו במהלך סדר פסח. מבחינת הילד עצמו, הדרמה השנתית של סדר הפסח מגיעה לשיאה לקראת סיומו, כשהוא נשלח לדלת הכניסה של הבית, להזמין את אליהו לבוא ולהיכנס פנימה... אני אישית זוכר היטב מילדותי, את ההתרגשות שליוותה אותי בכל פעם שנשלחתי לדלת, כדי לראות האם "האורח המיוחד שלנו" אכן יופיע השנה. אני אפילו זוכר כיצד בבוקר שלמחרת הסדר, הייתי משכים לקום לפני כולם, לבדוק האם מישהו בכלל נגע בכוס-אליהו שנותרה על השולחן מן הלילה שעבר. זה היה כאילו ציפיתי שאליהו הנביא יבוא במשך הלילה, ילגום לגימה מהיין, וימשיך הלאה בדרכו...
התקווה המסורתית אכן נמשכת, בציפייה שאליהו הנביא אכן יופיע בעתיד. ולכן, הסדר אינו מסתיים באכזבה קשה כשאליהו אינו מופיע, אלא להיפך: הוא מסתיים בכְּמִיהָה ועֶרְגָּה שבשנה הבאה – הנביא אכן יבוא ויופיע! הפזמון של השיר הפשוט אך מלא השמחה, שמושר עם נעילת הסדר – "לשנה הבאה בירושלים" – מהדהד בכל רחבי הארץ, בכל ליל-סדר.
אליהו הנביא: שליחו של המשיח ומבשר בואו
אך מהיכן בעצם נובעת המסורת, שאליהו הנביא הוא שְׁלִיחַ-המשיח וּמְבַשֵּׂר בואו? מדוע בעצם הוענק לנביא מקום של כבוד כה רב בסדר-הפסח? זה די טבעי שנביע את ההכרה הראויה לאחד מנביאי ישראל המכובדים ביותר דווקא בלילה שכזה, בליל-הסדר. אך מדוע לא להביע הכרה בגדול הנביאים, במשה, או באהרון אחיו, או אפילו בדוד המלך? מדוע נפלה הבחירה דווקא על אליהו הנביא?
שינויים והתפתחויות רבים חלו במשך הדורות במעמדו של אליהו. שִׁיוּכוֹ של אליהו הנביא לבוא-המשיח, החל רק בתקופת התלמוד המאוחרת ובזו שאחריה. "עם חלוף הזמן, אליהו הנביא הפך יותר ויותר להיות שותף למשיח בבואו, ולא רק מקדים ומבשר", כך על פי הנאמר באנציקלופדיה-יודאיקה. "הן אליהו, והן המשיח, שניהם עסוקים בתיעוד המעשים הטובים של הצדיקים, כדי להקדים ולזרז את יום הגאולה של עם ישראל"3.
וכך, כאשר במשך הדורות מעמדו של אליהו הנביא הלך והורם, כך גם הלכו והתרבו האגדות העוסקות בו, בדמותו ובמעשיו. האגדות הללו מייצגות טווח שבין אגדות סבירות ומתקבלות על הדעת, לבין אלו שמקוממות או אף מזוויעות4. וכך, מדמות של נביא-זעם מקראי, דמותו ותפיסתה בעם עברה במשך הדורות שינוי מהפכני, עד כדי כך שכיום הוא נחשב ביהדות למין גיבור מיסטי. אך בכתובים עצמם נוכל כמובן למצוא נקודת מבט מאוזנת הרבה יותר של דמותו ותפקידה. סיוע להבנת משמעות דמותו ניתן לקבל מן הכתובים של המאה הראשונה לספה"נ, כדי לראות מה היו הצפיות הרווחות מאליהו הנביא באותה תקופת-ציר משמעותית.
הציפיות מאליהו הנביא
מקורן של מכלול המסורת והאגדות הנוגעות לאליהו הנביא ולדמותו, הוא בתיעוד המקראי של הנביא עצמו, ושל נבואות מאוחרות העוסקות בו. פירוש שמו הינו "יָהּ – אֵלִי הוּא". וכך, חייו באמת הוקדשו לכיבוד שם אלוהים והגנה עליו. אליהו הִתְעַמֵּת עם נביאי הבעל בפסגת הר הכרמל, ואלוהים שלח אש מן השמים, אש שאיכְּלה את הקורבן על המזבח שאליהו הקריב עליו (ראה מל"א י"ח). דמותו המיסטית של אליהו רק מתחזקת על ידי הדרך בה לא מת ככל האדם, אלא נלקח על ידי אלוהים השמימה: "וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ... וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מל"ב ב' 11).
את הבסיס המקראי של התקווה לשובו של אליהו, הנביא המרומם, ניתן למצוא בדברי הנביא מיכה. שם כתוב שאליהו הנביא ישוב לפני יום הדין הגדול והנורא של אלוהים: "23 הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, 24 וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם, פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג' 23-24).
מעניין לראות שהנביא מלאכי מסיים את ספרו, הספר שמבחינה כרונולוגית הוא האחרון בכתבי התנ"ך (שנת 430 לפנה"ס בקירוב), עם דברי שבח והלל דווקא לאליהו הנביא. המשימה המכרעת של הקריאה לעם לחזור בתשובה, תיפול בסופו של דבר על אליהו, הנביא מן היישוב תֶשֶב שבגלעד!
ישנם אנשים, שהמסקנה הנובעת מן הפסוקים האחרונים של ספר מלאכי, כי אליהו התשבי הוא הוא שליח המשיח ומבשר בואו, מהווה עבורם בעיה. לטענתו של הרב משה (מוריס) פיירשטיין, "אין בפסוקים הללו שום התייחסות שהיא למשיח או לכל ישות לא-אלוהית אחרת שיכולה להיות מזוהה עם המשיח"5.
אך בתגובה למאמרו של הרב פיירשטיין, המלומד בכתבי הברית-החדשה, דייל אליסון, אומר את הדברים הבאים:
"ההיגיון הפנימי הטמון בתפיסת אחרית-הימים של היהדות דורש קשר ממשי בין בואו של אליהו הנביא לבין בוא המשיח. אם מישהו מאמין שבוא המשיח קשור קשר בל ינותק עם בוא יום אלוהים הגדול והנורא (כפי שאכן הייתה האמונה היהודית הרווחת במאה הראשונה לספירה), אזי נובע מכך שנבואתו של הנביא מלאכי אודות אליהו המופיע ממש לפני בוא אותו יום, מצביעה על כך ששיבתו היא הקדמה גם לביאת המשיח עצמו"6.
בעוד שפסוקי הסיום של ספר מלאכי אינם מזכירים מפורשות את המשיח, הם כן מדברים אודות עיתים ואירועים שיקדימו בהתרחשותם את ביאת המשיח. פסוק נוסף בספר מלאכי הוא זה הקושר בין השליח-המבשר את בוא המשיח, למשיח עצמו:
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם- יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת" (מלאכי ג' 1).
על פי הכתוב, תפקידו של שליח-אלוהים ומלאכו, הוא להכין ולפנות את הדרך, ואז, ורק אז, הָאָדוֹן יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ. פסוק 1 במלאכי ג' מתייחס בפירוש לשליח-מבשר, שיבוא ויפעל עוד לפני בוא המשיח. יש, והיו גם בעבר, כאלה שהחליפו את השליח-המבשר עם המשיח עצמו. רב סעדיה-גאון, שנחשב לגדול חכמי היהדות של תחילת ימי הביניים (882-942 לספה"נ) אומר בכתביו: "עוד מימי אבותינו אנחנו מחזיקים במסורת שהמדובר (במלאכי ג') הוא במשיח בן-יוסף. משיח בן-יוסף יופיע בארץ ישראל תחילה, עוד לפני משיח בן-דוד"7.
אין כוונתו של מאמר זה לרדת לעומקן של ההשקפות השונות הרווחות בקשר לתפיסת המשיח וזהותו. רק נֹאמר כאן שמלאכי ג' 1 עושה הבחנה ברורה ביותר בין "השליח הראשון", לזה שבא בעקבותיו, המכונה הָאָדוֹן. ההבחנה בין הדמויות לדובר עצמו היא מכרעת לצורך העניין. "השליח השני", זה המכונה "אדון" – מקושר לעניין הבריתות8 שאלוהים כרת עם עם-ישראל. השליח הראשון יהיה החלוץ-הכרוז, שיכריז על בואו הקרוב של המשיח, בדיוק כפי שהודעה מלכותית מקדימה את תהלוכת המלך ברחובות העיר.
האם המדובר הוא באליהו עצמו?
הבנת הימצאותו של כרוז-חלוץ, המפנה דרך לאדון במלאכי ג' 1, הינה רק השלב הראשון באתגר הכרוך באליהו הנביא. השלב הבא הוא ההחלטה האם ההתייחסות במלאכי ג' 23 נדרשת לכך, שאליהו הנביא עצמו אכן יהיה הכרוז החלוץ של מלך-המשיח.
ישנם מלומדים האוחזים בדעה שהנביא מלאכי כלל אינו מצפה שהתשבי עצמו אכן יופיע אישית. לדעתם, אליהו התשבי מייצג סידרה שלימה של שליחים נבואיים:
"אל לנו לצפות לשיבה ממשית-גשמית של אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, יותר מאשר אנחנו מצפים למשל לשיבה ממשית של דוד כמלך על עם ישראל. אמנם ישנם פסוקים בכתובים, כגון ירמ' ל' 19; הושע ג' 5; יחז' ל"ד 23, שאכן מבטיחים לנו 'מלכות דוד', אך המלך במלכות הזו הוא מלך חדש, שונה, אחר, כמו דוד, אך איננו דוד עצמו. הרעיון הכללי אכן מקובל באופן נרחב: הדוד החדש הזה אינו אחר אלא המשיח עצמו, הנושא את המשרה של דוד, בא מנצר דוד, וממש את ההבטחות שניתנו לדוד. כתוצאה מעיקרון זה, אנחנו טוענים שיהיה גם אליהו חדש, שאמנם יואצלו עליו אותם רוח וגבורה, אך לא יהיה זה אותו אליהו ממש, זה שעלה בסערה השמימה"9.
העובדה שבפסוק עצמו במלאכי ג' 1, הנביא מכונה "אליהו" ולא "התשבי", פותחת בפנינו את האפשרות למגוון רחב של פירושים לגבי הזהות האפשרית של הדמות. בדיוק כפי שראינו לעיל בקשר לדוד, גם אליהו יכול בקלות להיות דוגמא לדמות מסוימת, או כסמל לדבר מה בעתיד. מקובל בכתובים לאפשר לפירושים שכאלה להתממש.
האם לאליהו יש זהות מפוצלת?
חסידי-ישוע היהודיים במאה הראשונה, היו הן יהודים ישראלים, בני הארץ, והן יהודים מן התפוצות. שתי הקבוצות גם יחד דבקו בנקודת ההשקפה היהודית המקובלת באותה עת. כאשר הם שאלו את ישוע "מַדּוּעַ אוֹמְרִים הַסּוֹפְרִים כִּי אֵלִיָּהוּ צָרִיךְ לָבוֹא תְּחִלָּה?" (מרק' ט' 11), הם שיקפו את ההבנה הכללית המקובלת. השאלה הקצרה והפשוטה הזו מאפשרת לנו הצצה חטופה לתוך הדעות המקובלות באותה תקופה. כפי שגם מצוין ב"אנציקלופדיה היהודית" (ניו-יורק, 1901-1906, 12 כרכים), "הרעיון הרווח בתקופת ראשית הנצרות, ששליחותו של אליהו הנביא כמבשר בוא המשיח נועדה בעיקר לגרום לשינוי דעתם של אנשים, ולהוביל אותם לחרטה וחזרה בתשובה, איננה זרה כלל וכלל לספרות הרבנית"10.
כבר היו בעבר חילוקי דעות האם אליהו (או בן דמותו) צריך בכלל לבוא כדי לסמן את התקרבותם של ימות המשיח, את בואו של המשיח עצמו, או את שניהם גם יחד11. אך תגובתו של ישוע לשאלת התלמידים אודות אליהו הנביא, מעידה על הצורך בנביא ובשליח מקדים: "אֵלִיָּהוּ אָמְנָם יָבוֹא רִאשׁוֹנָה וְיָשִׁיב אֶת הַכֹּל" (מרק' ט' 12). אך ישוע ממשיך בתשובתו עם הכרזה, שהנסתר רב בה מן הגלוי: "בְּרַם אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי אָכֵן בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם, כַּכָּתוּב עָלָיו" (מרק' ט' 13). ישוע מסיר את המסתורין ברגע שהוא פונה להמון שנכח במקום, ומספר להם אודות נביא בשם יוחנן המטביל:
"זֶה הוּא אֲשֶׁר כָּתוּב עָלָיו, 'הִנְנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכְּךָ לְפָנֶיךָ'" (מתי י"א 10; מלאכי ג' 1).
"13 הֵן כָּל הַנְּבִיאִים וְהַתּוֹרָה עַד יוֹחָנָן נִבְּאוּ. 14 וְאִם תִּרְצוּ לְקַבֵּל הֲרֵי הוּא אֵלִיָּהוּ הֶעָתִיד לָבוֹא" (מתי י"א 13-14).
כאשר ישוע אמר "אָכֵן בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם", הוא בעצם מתייחס לעובדה שהמלך הורדוס אסר את יוחנן-המטביל, ולאחר מכן אף כרת את ראשו. למעשה, ישוע אף משווה בין סבלותיו של אליהו (יוחנן) לאלו הצפויים לו עצמו: "אֲבָל אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁאֵלִיָּהוּ כְּבָר בָּא, וְלֹא הִכִּירוּהוּ, אֶלָּא עָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם; כָּךְ גַּם בֶּן-הָאָדָם עָתִיד לִסְבֹּל מִיָּדָם" (מתי י"ז 12).
משתמע מכך שישוע רואה בברור ביוחנן המטביל את בן דמותו של אליהו הנביא. מאחר ולרעיון הזה יש תימוכין הן בבשורת מתי והן בבשורת מרקוס – ושתיהן פורשות בפנינו את מסכת חייו של ישוע – סביר מאוד שזהו רעיון אמיתי וממשי12. כאשר התלמידים שואלים את ישוע "מַדּוּעַ אוֹמְרִים הַסּוֹפְרִים כִּי אֵלִיָּהוּ צָרִיךְ לָבוֹא תְּחִלָּה?" (מרק' ט' 11), השאלה מצביעה על כך שאותם מורים-סופרים באמת ובתמים האמינו ששיבת אליהו הנביא תהיה הראשונה בסדרה של שיבת דמויות משיחיות אחרות13. העובדה שתלמידי ישוע שייכו פירוש שכזה למורים-סופרים, הינה נקודה מעוררת מחלוקת וללא פתרון, אלא אם כן זו אכן הייתה הדעה הרווחת בימי ישוע.
מבחינתו של ישוע, העובדה שאליהו אמור להיות השליח מבשר-המשיח, ושיוחנן-המטביל בא בדמות הסמלית של אליהו, הייתה בעיניו עובדה מוגמרת. בהחזיקו בדעה זו, ישוע לא העניק לעקרון פירוש מדרשי חדש שלא היה מוכר עוד קודם לכן, אלא הוא פשוט ציין בלהט רב את העובדה, שדעתו זו ממלאת עד תום אחר התנאים המקראיים כפי שהם מוזכרים במלאכי פרק ג'. בהיותו המשיח – ישוע הבין את העניינים, והצהרותיו בנושא נבעו מן הסמכות הרבה שיש לו.
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?
ליל סדר-פסח הוא לילה מיוחד במינו. זהו זמן בו משפחה, ידידים והקהילה מתכנסים ביחד כדי לזכור כיצד, לפני אלפי שנים, אדוני גאל את עם ישראל בזרוע נטויה, וכיצד הוא הוציא אותנו מעבדות לחירות.
שמונת ימי זִיכְרוֹן-החג מתחילים כרגיל בערב שלפניו, בליל-הסדר. אנחנו קוראים בהגדה של פסח אודות יציאת-מצריים, קריעת ים-סוף והאספקה שאלוהים סיפק את צרכי אבותינו במדבר. אנחנו גם שרים שירים הנוגעים לחירותנו מבית עבדים. בליל הסדר אנחנו גם שבים ומשחזרים את הארוחה אותה אכלו אבותינו ערב יציאתם למסע ממצרים. הערב כולו מגיע לשיאו עם תקווה משיחית ממש: הכרוז-החלוץ, השליח-המבשר, אליהו הנביא, אכן יבוא וילגום מן הכּוֹס – כּוֹסוֹ שלו!
ההזמנה לאליהו שיבוא אלינו לליל-הסדר לא נועדה רק כדי שיפתור עימותים ויתרץ קושיות ובעיות. אליהו מסמל עבורנו את התקווה שאלוהים אכן יתערב לטובה בכל עניין הקשור באנושות, שהוא אכן ישמע ויאזין לקול זעקתנו, יחוש את מצוקותינו, ויגאל אותנו מעבדות אישית-פרטית שכל אחד מאיתנו נמצא בה, עבדות שהיא תוצאה של לא אחר מאשר הימצאות חטא בחיינו.
כוס-אליהו עצמה מסמלת עבור רבים מאיתנו את עצם התקווה שהנביא אכן יתפוס את מקומו הראוי לו אצל שולחן הסדר שלנו, ובכך יכריז על בוא המשיח, גואל ישראל, ותקוות העולם כולו. וכך, בכל סדר-פסח אנחנו זוכרים לשיר את הפיוט המסורתי, "אליהו הנביא":
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי
אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי
בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ
עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד
המדובר הוא ביותר מאשר פיוט אהוב
יהודים שהם חסידי ישוע, מאמינים שאליהו הנביא כבר בא בעבר, בדמותו של יוחנן-המטביל, וכן שהמשיח עצמו גם כן כבר בא. אך גם אנחנו, חסידי ישוע, רואים בכוסו של אליהו סמל לגאולה הסופית והשלמה שעתידה להתרחש עם שובו של ישוע המשיח, ולדעתו הצנועה של כותב שורות אלה – המבשר, הכרוז שילווה ויבוא איתו, יהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא בכבודו ובעצמו!
אני אישית גם מאמין שאילו עם ישראל היה מקבל בזמנו את המסר שהובא אליו על ידי יוחנן-המטביל, מסר של חרטה וחזרה בתשובה משולבות באמונה בישוע – ישוע היה מיסד את מלכותו כבר אז, לפני כאלפיים שנה. זוהי הסיבה שישוע אמר את אשר אמר אודות יוחנן-המטביל: "וְאִם תִּרְצוּ לְקַבֵּל – הֲרֵי הוּא אֵלִיָּהוּ, הֶעָתִיד לָבוֹא" (מתי י"א 14). אך כפי שעם ישראל בכללו לא קיבל בזמנו לא את יוחנן, ולא את זה שיוחנן הכריז על בואו – ישוע המשיח, האם עם ישראל ייענה לאליהו הנביא, כשזה אכן יבוא בכבודו ובעצמו להכריז על שובו של ישוע?14 כאשר אליהו הנביא ישוב ויבוא, ויפסוק להכרעה בתוצאת השוויון, בתֵּיקוּ, ההתגלות הסופית והאחרונה שהוא יעניק לנו תהיה בהענקת המתנה היקרה מכל – הַישׁוּעָה, עבור כל העולם כולו, אם רק נהיה מוכנים לה!
מקורות וביבליוגרפיה:
Morris M. Faierstein, “Why Do The Scribes Say That Elijah Must Come First?” Journal of Biblical Literature, 1981-03, 100:1, p. 82.
2 Walter C. Kaiser, “The Promise of the Arrival of Elijah in Malachi and the Gospels,” Grace Theological Journal, 3.2 (1982), p. 223.
3 Encyclopedia Judaica, volume 13, “Passover,” (Jerusalem: Keter Publishing, 1972) p. 638.
4 Louis Ginzberg, Legends of the Bible, (Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1956) p. 597.
5 Faierstein, op. cit., p. 77.
6 Dale C Allison Jr., “Elijah Must Come First,” Journal of Biblical Literature, 1984-06, 103:2, p. 257.
7 http://britam.org/malachi.html
8 Exodus 23:20-23 and Jeremiah 31:3, cited in Kaiser, Malachi (Grand Rapids, MI: Baker Books, 1984) p. 83.
9 Kaiser, “The Promise of the Arrival of Elijah in Malachi and the Gospels,” Grace Theological Journal, 3.2 (1982), pp. 226-27.
10 The Jewish Encyclopedia, volume 5 (New York: Funk and Wagnalls, 1906) p. 126.
11 cf. Faierstein, Allison, Fitzmeyer, Joseph A., “More About Elijah Coming First,” Journal of Biblical Literature, 1985-06, 104:2, p. 295.
2 Joel B. Green, Scot McKnight, and I. Howard Marshall, Dictionary of Jesus and The Gospels (Downers Grove, IL: Intervarsity Press, 1992) article on John the Baptist by Ben Witherington III, p. 385.
3 Ibid. – אותו מקור
4 Arnold Fruchtenbaum, The Footsteps of the Messiah: A Study of the Sequence of Prophetic Events (Tustin, CA: Ariel Ministries, 2002) pp. 130-134.
|
