חשוב לרגע על חברה בין לאומית עם היקף מכירות ענק, שמחליטה לעשות משהו בנוגע לבעיות שונות בעולם ומודיעה שהיא מחפשת מועמדים לתפקיד המשיח. סביר להניח שרוב המועמדים ידגישו בקורות החיים שלהם את המיומנויות הדיפלומטיות שלהם, את הכישרון, את האומץ לפתוח במלחמה ואת היכולת שלהם לשאת ולתת למען שלום. אין ספק שהם ידגישו גם את שמם הטוב. אם אותה חברה הייתה מבינה היטב את התפקיד המיועד, היא לא הייתה מקבלת אף אחד מהמועמדים. המנהלים שלה היו יודעים שכבר לפני 2,600 שנה פירט ישעיהו הנביא את קורות חייו של המשיח, ושרק אדם אחד בהיסטוריה התאים לתפקיד.
תולדות חייו של המשיח מפורטות בארבעה מקומות בספר ישעיהו. החוקרים קוראים לפסוקים האלה "שירי העבד". הראשון נמצא בפרק מ"ב 1-7. שם מתוארת דמות צנועה, שנקראת "עבדי". אלוהים מאציל עליו מרוחו כדי שהוא יוציא משפט לגויים. אותו עבד יעבוד בשקט באין מפריע. הוא לא יכשל ולא יתייאש עד שישלים את המשימה שהוטלה עליו, כלומר עד שיביא צדק ומשפט לעולם. הוא לא ישתמש לשם כך בשום דיפלומטיה ראוותנית!
בישעיהו מ"ט 1-6 מסופר שהעבד יפנה לקהל עמים זרים, וידווח להם על שיחה שהתקיימה בינו לבין אלוהים. הוא יספר להם כיצד אלוהים קרא לו מלידה, יצר אותו במו ידיו ושמר אותו למשימה שהוא נועד לה. המשימה היא להשיב את עם ישראל לאלוהיו. ולמרות שהוא ירגיש שהוא עמל לשווא, אלוהים יפקיד בידיו גם את ישועת עם ישראל וגם את ישועת הגויים.
בישעיהו נ' 4-9 נמצא הקטע השלישי. שם מספר העבד שאלוהים מעיר אותו בכל בוקר כדי שיקשיב לו. בין השאר אלוהים הסביר לו את תפקידו, והוא לא הפנה לו עורף, אלא היה מוכן לכך, למרות שידע שהדבר כרוך בהתעללות גופנית. הוא ידע שזה שמצדיק אותו קרוב והיה בטוח שאיש לא יוכל להאשים ולהרשיע אותו, מפני שהוא חף מפשע.
הקטע הרביעי מתעד את הנבואה המרכזית בכתובים אודות המשיח - ישעיהו נ"ב 13 עד נ"ה 12. שלושת "שירי העבד" האחרים יכולים להתאים גם לעם ישראל וגם למשיח, אבל ישעיהו נ"ב-נ"ג מדבר מפורשות על אדם אחד. לפני שאנתח את הפרקים האלה אביא סקירה כללית של מה שאנשים חשבו עליהם לאורך ההיסטוריה.
על מי הנביא מדבר?
לאורך ההיסטוריה שאלו אנשים רבים על מי דיבר ישעיהו בפרקים אלה, ביניהם שר אתיופי שחי במאה ה-1 לס'. הוא הפנה אותה לפיליפוס, יהודי שהאמין בישוע.[1] פיליפוס הסביר לו שמדובר על ישוע, עבד ה'. לאמיתו של דבר, ישוע יחס את הכתוב לעצמו כשציטט מישעיהו. מסופר על כך בברית החדשה, בלוקס כ"ב 37 ובמרקוס י' 45. אבל לא כולם ששו על הרעיון של משיח שיסבול וימות.
מחברים יהודיים שונים מהמאה ה-1 לס' ואילך יִחסו את שירי העבד למשיח, אבל אנשים רבים שהתקשו עם הרעיון של משיח סובל, הסתייגו מהפרשנות שלהם. למשל, באחד התרגומים הארמיים של ישעיהו שנכתב באותה תקופה, הפסוקים מישעיהו שמדברים על ניצחון מזהיר מיוחסים למשיח, אבל אלה שמדברים על העבד הסובל מיוחסים בעיקר לעם ישראל, ובמידה מסוימת גם לגויים (ראה פרשנויות לשיר הרביעי בנספח א'). אלא שאין כל הצדקה לייחס פסוקים שונים מנבואת ישעיהו לשני אנשים שונים או לקבוצות שונות.
מאוחר יותר, כשהגויים שהאמינו בישוע התעקשו על כך שפסוקים אלה מדברים על משיחיותו של ישוע, רוב היהודים אימצו את ההנחה שהעבד הסובל הוא עם ישראל. הפרשנות הזאת נכתבה בימי הביניים על ידי רש"י. פירוש זה נשען בחלקו על ישעיהו מ"ט 3, שָם העבד הוא ישראל. אבל מאחר שהמשימה העיקרית של העבד היא כלפי ישראל, הפנייה הזו צריכה להתייחס לאדם מיוחד שמייצג את עם ישראל, כמו שמלך אמור לייצג את עמו.
במאה ה-18 טענו מלומדים שהנביא ישעיהו דיבר על מלך מסוים, כמו חזקיהו, עוזיהו, יהויכין, זרובבל או כורש. אחרים הציעו שהעבד הסובל הוא ישעיהו עצמו, ואולי ירמיהו, או משה או נביאים אחרים ולא ידועים שפעלו באותה תקופה. אבל לאף אחת מהתיאוריות האלה אין תמיכה רחבה בימינו. ישעיהו לא תיאר בשירי העבד שלו נביאים בני זמנו. אם בשיר הראשון העבד הוא ישראל, יוצא שבהדרגה התיאורים הולכים ונעשים ממוקדים יותר ומצביעים על אדם אחד ייחודי ובפרק נ"ג הדברים מיועדים אך ורק אליו. ועכשיו נעיין בשיר הרביעי, ונבדוק איך הברית החדשה מתעדת את התגשמות הדברים שנאמרים בו.
הֵדים של המלך שרכב על עַיִר
"הנה יַשׂכיל עבדי, יָרוּם ונישא וגָבַה מאוד. כאשר שָממוּ עליך רבים כן מושחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם, כן יַזֶה גויים רבים. עליו יקפצו מלכים פיהם, כי אשר לא סוּפּר להם ראו, ואשר לא שָמעוּ התבונָנו" (ישעיהו נ"ב 13-15).
ישעיהו מנבא שעבד ה' יצליח וירומם ויהיה גבוה מאוד. רבים השתוממו מן המראה שלו, שיושחת ויאבד צלם אנוש, ביניהם גם גויים רבים. מלכים יסגרו את הפה שלהם בגללו משום שהם יראו את מה שלא סיפרו להם, את מה שלא שמעו.
הפסוקים האלה, שפותחים את השיר, קובעים את צביונה של הנבואה כולה, ומזכירים את אותה סתירה שראינו אצל זכריה. כזכור, שם פגשנו את המלך שרכב על עַיִר, ונכנס לירושלים גם כמנצח דגול וגם כדמות ענווה ומושפלת. ישעיהו חוזר על אותו רעיון, ומפתח אותו בפסוקים הבאים.
מלך לא פופולרי
"מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה? ויעל כַּיונק לפניו וכשורש מארץ צייה. לא תואר לו ולא הדר, ונִראֵהו ולא מראה ונחמדהו. נִבזֶה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו" (נ"ג 1-3).
ישעיהו שואל כאן: מי האמין לשמועה, ולמי נגלה כוחו של ה'? על אותו אחד שעלה מן המדבר, מן הצייה, כמו צעיר רך בשנים. הוא יהיה חסר תואר והדר, ואיש לא חמד בו. להיפך, הוא היה בזוי וידוע חולי, ואנשים הסתירו ממנו את פניהם.
לא צריך להכיר את כל הפרטים בחייו של ישוע כדי להבין שהמילים האלה יכולות להתייחס אליו. אם ראית סרטים הוליוודיים על חייו של ישוע, אתה ודאי זוכר את הסצנות שבהן הוא עומד על החרבה בארמונו של פילטוס, ושומע את ההמונים צועקים: "צלוב אותו! צלוב אותו!" יתכן שהיה זה סרט לא מוצלח במיוחד, ושישוע נראה בו שבדי יותר מאשר יהודי, אבל הסצנה הזאת קרובה למדי למה שקרה באמת. בקיצור, העם דחה את ישוע.
פניו הושחתו מההצלפות והמכות שהרומים הפליאו בו, עד שהוא איבד כל צלם אנוש. החיילים היכו באכזריות את פניו ואת ראשו, ואחר כך הניחו עליו זר קוצים. ביוחנן י"ט 1-3 מסופר איך התגשמה הנבואה הזו בישוע:
"אז לקח פילטוס את ישוע והלקה אותו. החיילים שמו על ראשו עטרת שקלעו מקוצים והלבישוהו גלימת ארגמן. ניגשו אליו ואמרו: "שלום לך מלך היהודים!" וסטרו על פניו".
כפרה יוצאת דופן
המילים הבאות שישעיהו משתמש בהן מלמדות שאותו עבד לקח על עצמו את המחלות והמכאובים שלנו, ואיך בזכות הסבל שלו אנחנו יכולים לקבל היום סליחה על החטאים שלנו:
"אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבָלָם. ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעוּנה. והוא מחוֹלָל (חולה) מפשעינו, מדוכא מעוונותינו. מוּסר שלומנו עליו ובחבורתו (ובזכות הפצעים והחבורות שלו) נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, וה' הפגיע בו את עוון (חטאים) כולנו "(נ"ג 4-6).
מתי מסביר שכאשר תושבי כפר נחום "הביאו אליו (אל ישוע) רבים שהיו אחוזי שדים והוא גירש את הרוחות בדבר פיו וריפא את כל החולים, לקיים את אשר נאמר בפי ישעיהו הנביא, @'חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבָלָם' " (מתי ח' 16-17).
הרעיון השני שעולה מן הפסוקים האלה נשמע מוזר לאדם המודרני. הכוונה לכך שמישהו יכול לסבול ולמות כדי שאחרים ישארו בחיים. אבל מחשבה כזו לא זרה לתנ"ך. כל מערכת הקורבנות במשכן ובמקדש התבססה עליו. הרעיון הזה מופיע עוד בבראשית, כשאלוהים סיפק לאברהם איל במקום יצחק. אלוהים הראה לאברהם את האיל לאחר שאברהם אחז בידו את המאכלת ועמד להעלות את יצחק לקורבן.
הרעיון הזה עולה שוב בברית החדשה. כשיוחנן המטביל ראה את ישוע בא לקראתו, הוא הכריז: "הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם" (יוחנן א' 29). כשישוע דיבר על מותו, הוא אמר שהוא יתן את חייו כופר למען רבים (מרקוס י' 45). ולאחר שהוא קם לתחייה ועלה לשמים תלמידיו הפיצו את הבשורה והציעו לשומעיהם סליחת חטאים בשמו.[2] כל מי שהקשיב להם ובחר להאמין, ידע שסליחה כזו מזכירה קורבן שמת עבור מישהו אחר - מוות חלופי. הברית החדשה מלאה בפסוקים שמדברים על המוות החלופי הזה, על הכפרה שישוע סיפק, על סבלו ועל מותו.
כשה שמוּבל לַטֶבח
ישעיהו ציין פעמיים שהעבד לא ענה למי שעינה אותו. במתי נאמר על ישוע: "ולא ענה דבר כאשר האשימוהו ראשי הכוהנים והזקנים. אמר אליו פילטוס, 'אינך שומע כמה הם מעידים נגדך?' אך הוא (ישוע) לא השיב לו גם לא על טענה אחת, לתמהונו הרב של הנציב" (מתי כ"ז 12-14). לא שישוע סירב לדבר לאורך כל המשפט או הצליבה; הוא כן אמר כמה דברים, אבל הוא לא התחנן לרחמים ולא ענה להאשמות שהוטחו בו. ישעיהו היטיב לתאר את התנהגותו של ישוע באותו מעמד:
"ניגשׂ והוא נענה, ולא יפתח פיו. כשה לטבח יוּבל וּכרָחֵל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו "(נ"ג 7).
ישעיהו מספר שנגשו בעבד, דיכאו אותו, אבל הוא לא ענה ולא פתח את פיו. הוא הובל לטֶבח כמו שה, כמו רחלה שעומדים לגזוז את צמרה, ובכל זאת לא פתח את פיו ולא אמר דבר להגנתו.
הפסוק הבא מדגיש דברים שכבר נאמרו:
"מעוצר וממשפט לוּקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים, מפשע עמי נֵגַע לָמוֹ" (שם, פס' 8).
הוא נגזר מארץ החיים לאחר שעצרו ושפטו אותו, ואיש מבני דורו לא הגן עליו. הוא מת בגלל הפשעים והנגעים של בני עמו.
הסוף - או התחלה חדשה?
ואז מביא הנביא תיאור מוזר של קברו של העבד:
"וייתן את רשעים קִברוֹ ואת עשיר בְּמוֹתָיו, על לא חמס עשה ולא מִרמה בפיו" (שם, פס' 9).
כלומר, הוא נקבר עם רשעים, בקברו של אדם עשיר, למרות שלא עשה רע ולא רימה איש.
לא קשה לדמיין איש רשע, ההיסטוריה מלאה אנשים כאלה. אבל הנבואה של ישוע לא התגשמה בדרך זו. הוא נקבר בקברו של יוסף מרמתיים, שהיה איש עשיר אבל לא אדם מושחת.[3] הוא היה חבר בסנהדרין ומנהיג יהודי מכובד. אלא שישוע מת כמו פושע - בצליבה. זו הייתה הדרך שבה הוציאו אז פושעים להורג. ולכן קברו נחשב לזה של אדם חוטא ורשע. על כך אמר שאול, פרוש יהודי שהיה לתלמידו של ישוע: "את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו" (הברית החדשה, השנייה לקורינתים ה' 21).
תחייה שנייה!
הפסוק הבא מבהיר שהעבד מת מוות מכפר. הוא אפילו מזכיר את קורבן ה"אשם" שנועד לכפר על חטאו של מי שהקריב אותו בתקופת המשכן והמקדש. ואז הוא מתאר את חייו של העבד אחרי מותו - במילים אחרות, את תחייתו מהמתים:
" וה' חפץ דַכּאוֹ הֶחֱלִי, אם תשים [קורבן] אָשָם נפשו, יִראה זֶרע, יאריך ימים, וחֵפץ ה' בידו יִצלח" (ישעיהו נ"ג 10).
ה' חפץ לדכא אותו על ידי מחלה, כדי לראות אם נפשו תציע את עצמה כקורבן אשם. כדי שהוא יראה זרע ופרי למעשי, יאריך ימים וכדי שרצון אלוהים יֵעשה דרכו.
בסוף פרק נ"ג ישעיהו לא אומר משהו חדש, אלא חוזר על הדברים שנאמרו בפסוקים הקודמים. העבד מת על פי רצון אלוהים; הכניעה שלו לרצונו הצמיחה טובה רבה, ובסופו של דבר הוא הגיע למקום שבו אלוהים שוכן.
"מֵעַמל נפשו יִראה, יִשׂבע. בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים, ועוונותם הוא יסבול. לכן אחלק לו בָּרבּים ואת עצוּמים יחלק שלל, תחת אשר הֶעֱרה למוות נפשו ואת פושעים נִמנָה. והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (פס' 11-12).
1. מעשי השליחים ח' 30-35.
2. מעשי השליחים ב' 38.
3. לוקס כ"ג 50-53.
|
