סביר להניח שישוע נצלב בערב פסח, ולצידו שני פושעים. מנהיגי הדת ביקשו מפילטוס לשבור את רגליהם של הנצלבים כדי לזרז את מותם, כי לא רצו שהגופות יהיו תלויות במהלך החג. השיקול שלהם היה דתי, אפשר לקרוא לזה "המתת חסד".
כדי להבין את הבקשה שלהם, יש צורך בשיעור קצר בפיזיולוגיה. בדרך כלל קורבנות צליבה מתים לאט. הסבל והכאב העצומים מחלישים אותם עד שאין להם עוד כוח לדחוף למעלה את הרגליים שלהם, ולאפשר לריאות להכניס מספיק אוויר לתוך הגוף. בהדרגה הריאות מתמלאות בדו-תחמוצת הפחמן, והנצלבים בדרך כלל מתים מחנק. שבירה של הרגליים מחישה את מותם.
"מכיוון שאותו יום היה ערב שבת, ביקשו ראשי היהודים מפילטוס לצוות לשבור את שוֹקֵיהם של הנצלבים ולהסיר את הגופות, כדי שלא תישארנה על הצלב בשבת, כי גדול היה אותו יום שבת. לפיכך באו החיילים ושברו את השוקיים של הראשון וגם של השני שנצלב איתו. כשבאו אל ישוע וראו שהוא כבר מת, לא שברו את שוקיו" (יוחנן י"ט 31-33).
באחד הימים ישוע אמר שאיש לא יוכל לקחת ממנו את חייו, אלא אם כן הוא יתן אותם מרצונו החופשי.[1] יש עדויות לאנשים שסבלו על הצלב במשך ימים שלמים לפני שנפחו את נשמתם. אבל לא כך היה במקרה של ישוע. הוא הפקיד את רוחו מרצונו, ולכן לא היה צורך לשבור את רגליו. כך התגשמה בו נבואה נוספת אודות המשיח.
אחד הרעיונות העיקריים ששזורים בברית החדשה הוא שישוע הוא שה הפסח, ושסיפור חייו מקביל במובנים רבים לשה הפסח מספר שמות. לפני יציאת מצריים ציווה משה על העברים לשחוט שה תמים, ולמרוח בו את פתחי הבתים כדי שדם השה יפדה אותם ממכת הבכורות. זו הסיבה שיוחנן ציין שמירת המצוות הקשורות לשה הפסח, שדרשו מהם "ועצם לא תשברו בו" (שמות י"ב 46).
יוחנן המשיך:
"אולם אחד החיילים דקר את צידו [של ישוע] ברומח ומיד יצאו דם ומים. זה שראה העיד - ועדותו נאמנה והוא יודע שהוא מדבר אמת למען תאמינו גם אתם. הדברים האלה אירעו כדי שיתקיים הכתוב: "ועצם לא תשברו בו". ועוד כתוב אחר אומר: "והביטו אליו את אשר דקרו" " (יוחנן י"ט 34-37).
בפרק הקודם הסברתי מה נאמר במזמור כ"ב על הידיים והרגליים שנדקרו. בספר זכריה יש פסוק נוסף שמדבר על דקירה. זה הפסוק שיוחנן מצטט למעלה:
"ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים, והביטו אלַי - אֶת אשר דקרו, וספדו עליו כמִספד על היחיד והָמֵר עליו כהָמֵר על הבכור" (זכריה י"ב 10).
ישוע נדקר בשני אופנים כשהוצא להורג. מזמור כ"ב וזכריה י"ב 10 מתארים את שני הסוגים. במזמור כ"ב מדובר על נעיצת המסמרים בכפות ידיו ורגליו. יוחנן מדבר על הרומח שדקר את ישוע בצידו, ועל כך דיבר זכריה. יוחנן ציין שדם ומים יצאו מישוע, אם כי לא ברור מדוע הוא טרח לציין את זה. הפיזיולוגיה מלמדת שכאשר אדם מת, הדם שבגופו נפרד לסרוּם (נוזל שקוף) ולתאי דם אדומים. עובדה זו מוכיחה שאותו אדם מת מוות קליני. כמובן שליוחנן לא היה כל מושג על כך, משום שהידע הזה לא היה קיים בימיו. הוא פשוט ראה את זה במו עיניו, והעיד על מה שראה. בכל מקרה, עדותו משמשת הוכחה נוספת לנבואה שהתגשמה בישוע.
נשוב לזכריה. פרק י"ב בספרו חוזה את היום שבו מדינת ישראל תעמוד במרכז ההתעניינות הפוליטית ברחבי העולם, מה שיגרום בסופו של דבר לכך שכל העמים יצאו נגדה: "נאספו עליה כל גויי הארץ" (זכריה י"ב 3). אבל זכריה ממשיך ומנבא ש"ביום ההוא יגן ה' בעד יושב ירושלים, והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד, ובית דוד כאלוהים, כמלאך ה' לפניהם. והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגויים הבאים על ירושלים" (שם, פס' 8-9).
אבל אז, לפי פסוק 10, יכירו יושבי ירושלים את זה שאותו הם דקרו. יש כאן רמז לכך שעד אז, הם לא הכירו בזה שהם דקרו, אבל באותו מעמד הוא יזכה ליחס הראוי, בזכות היותו צדיק, ישר ונכבד, ובזכות העובדה שהוא ישוב לישראל כדי לחלצה מנסיבות בלתי אפשריות, קשות עוד יותר מאלה שבני ישראל נקלעו אליהן כשעמדו על שפת ים סוף. אם אותו אדם הוא אכן המשיח, סימן שלפני כן היה לו תפקיד שונה, תפקיד שבמהלכו הוא סבל ונדקר. לאחר שיושבי ירושלים יכירו בו ובטעותם, הם יחזרו בתשובה ויספדו בבכי מר ובעצב רב, כמו שסופדים על מותו של בן בכור.
ספר ההתגלות הוא יצירה אפוקליפטית* שנכתבה על ידי יהודי שהאמין בישוע. הדברים שכתב מזכירים את נבואתו של זכריה:
"נה הוא בא עם העננים. כל עין תראה אותו, גם אלה שדקרוהו, ויספדו עליו כל משפחות הארץ. כן, אמן. "אני האלף אף אני התו", נאום ה' אלוהים, "ההווה והיה ויבוא, אלוהי צבאות" " ברית החדשה, התגלות א' 7).
1. יוחנן י' 18.
|
