"אלי, אלי, למה עזבתני?" היתה הזעקה שהשמיע ישוע בשל הסבל הנוראי שלו על הצלב. ישוע לא המציא את המילים האלה. הן פותחות את מזמור כ"ב, שנכתב על ידי אחד מאבות אבותיו, על ידי דוד המלך. פסוקים נוספים במזמור מעניינים בהקשר של ספר זה:
ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם. כל רואַי ילעיגו לי, יפטירו בשפה, יניעו ראש: "גוֹל אל ה'! יפלטהו (שיבקש מאלוהים לפלט ולהציל אותו)! יצילהו כי חפץ בו!" (תהילים כ"ב פס' 7-9).
כשמשווים את התיאור הזה לתיאור הצליבה בברית החדשה מגלים קווי דמיון בולטים ומרשימים:
"אותה שעה עמד העם והתבונן. המנהיגים גם הם לעגו לו (לישוע) באומרם: "אחרים הוא הושיע; שיושיע את עצמו אם הוא המשיח, בחיר אלוהים!" (לוקס כ"ג 35).
"והעוברים שם גידפו אותו, הניעו ראשם ואמרו: "אהה! ההורס את בית המקדש ובונה אותו בשלושה ימים, הושע את עצמך ורד מן הצלב!" כך גם התלוצצו ראשי הכוהנים והסופרים באומרם זה אל זה: "אחרים הושיע; את עצמו איננו יכול להושיע?! המשיח, מלך ישראל, שיֵרד עכשיו מן הצלב ונראה ונאמין!" גם הנצלבים איתו חירפו אותו" (מרקוס ט"ו 29-30).
בהמשך מזמור כ"ב מסופר:
"כַּמַיִם נשפכתי והתפרדו כל עצמותָי, היה ליבי כדונג, נמס בתוך מעָי. יבש כַּחֶרשׂ כוחי ולשוני מודבק מלקוחי ולעפר מוות תִשפתני " (פס' 15-16).
בתור פיוט, יש כאן ביטויים בעלי השפעה רגשית עצומה. אבל רופאים שחקרו את העניין מעידים שהשירה הזאת מתארת היטב את הסבל הגופני שעובר אדם שנצלב!
"כי סבבוּני כלבים, עדת מְרֵעים הקיפוני, כארִי (דקרו את) ידַי ורגלָי. אספר כל עצמותָי, המה יביטו, יראו בי. יחלקו בגדַי להם ועל לבושי יפילו גורל" (פס' 17-19).
האזכור של ידיים ורגליים דקורות ומנוקבות הוא מעניין, היות שהתורה לא מזכירה עונש כזה, והוא גם לא היה נהוג בימי קדם בעם ישראל ובעמי הסביבה. הפסוקים האלה מתארים משהו שקרוב יותר לאכזריות של החיילים הרומים, שנהגו לדקור את ידיהם ורגליהם של פושעים ולמסמר אותם לצלב.
הפרשנים נחלקים בדעתם לגבי המשמעות של המילה "כארי" במזמור. התרגומים היווני, הארמי והלטיני של מזמור כ"ב תירגמו את המילה ל"דקרו", והשמיטו כל אזכור של אריה. אבל טקסט המסורה* השאיר את המילה "כארי". אלא שבמקרה זה מתקבל ביטוי חסר משמעות, משהו בנוסח: "כמו אריה רגלַי וידַי", או "הם היו ליד ידַי ורגלַי כמו אריה". יתכן שההסבר שמניח את הדעת הוא שנפלה כאן טעות סופרים, ושהמילה "כארי" בעצם צריכה להיות "כַּאֲרוּ". הראיות השונות מלמדות שזה מה שקרה, היות שהתרגום של התנ"ך ליוונית, שנכתב במצריים לפני שישוע התהלך עלי אדמות, תירגם את המילה ל"דקרו".
בכל מקרה, לפי מזמור כ"ב, אנשים הפילו גורל על לבושו של אותו אדם. איש לא חולק על כך שכיתת חיילים רומים צלבה את ישוע. יוחנן מביא תיאור מדויק של המעשה:
"החיילים שצלבו את ישוע לקחו את בגדיו וחילקום לארבעה חלקים - חלק אחד לכל חייל. הם לקחו גם את הכתונת, אלא שהיא הייתה ללא תפר, אריגה רצופה מלמעלה למטה. אמרו זה אל זה: "אל נא נקרע אותה, אלא נפיל עליה גורל למי תהיה". זה היה כדי שיתקיים הכתוב: "יחלקו בגדַי להם, ועל לבושי יפילו גורל", ואומנם כך עשו החיילים" (יוחנן י"ט 23-24).
לא היה שום דבר שתוכנן מראש במעשה זה של החיילים, מה שמביך ומטריד את מי שלא מאמין שמאחורי הקלעים קיים אלוהים, שמצהיר: "אני ה', הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים" (ישעיהו מ"ב 8).
|
