במהלך שלוש השנים שבהן ישוע לימד וחולל ניסים, הוא שב ואמר לתלמידיו: "בן האדם ימסר לידי אנשים ויהרגוהו" (מרקוס ט' 31). ההתגשמות של הנבואה הזאת מתועדת בברית החדשה, ואפשר לקרוא אותה כמו סיפור מסתורין מודרני. מי שמסר את ישוע לידי אנשים ובגד בו היה אחד מ-12 תלמידיו הקרובים ביותר - יהודה איש קריות.
אחרי שישוע נכנס לירושלים הוא ערך את ההכנות לסדר הפסח. זאת עמדה להיות הסעודה האחרונה* שלו, והוא רצה לסעוד אותה עם 12 תלמידיו. המועד חל ביום חמישי בערב, והוא הוצא להורג ביום המחרת - בשישי אחר הצהריים. ליל הסדר התנהל לפי המסורת העתיקה. ישוע דיבר עם תלמידיו על ההתגשמות של פסוק 10 במזמור מ"א: "גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לַחמִי, הגדיל עלי עָקֵב (כלומר, בגד בי)" (יוחנן י"ג 18). מאוחר יותר, כשכולם הסבו לשולחן הסדר, הכריז ישוע מפורשות: "אחד מכם יסגירני" (שם, פס' 21). ההכרזה הזו עמדה בניגוד לנושאים המרכזיים שבדרך כלל שוחחו עליהם סביב שולחן הסדר - פדות וגאולה. לכן הסעירו דבריו של ישוע את תלמידיו ועוררו את סקרנותם. שמעון כיפא רמז ליוחנן, התלמיד האהוב על ישוע, שישאל אותו על מי הוא מדבר. וישוע ענה: "זה שבשבילו אטבול את הפרוסה ואתן לו" (שם, פס' 26).
בתרבות האזור זהו סימן לאינטימיות - כשנותנים לאורח לטבול את הלחם שלו בקערה המרכזית. כשישוע טבל את הפרוסה שלו ונתן אותה ליהודה הוא בעצם אמר שיהודה הוא חברו הקרוב. אין לנו מושג במה הוא טבל את הפרוסה. יתכן שהייתה זו חתיכת כרפס או חרוסת. בכל אופן, אחרי שיהודה אכל, הוא יצא מהמקום אל חשכת הלילה, כדי לממש את תוכניתו הבוגדנית. יתכן שלעולם לא נדע מה בדיוק הוא אמר למנהיגים הדתיים. אולי הוא סיפר להם היכן נהג ישוע להתפלל בלילות - בגן של גת שמנים. בכל אופן, המידע הזה איפשר למנהיגים הדתיים לעצור את ישוע בשקט, בלי לעורר את ההתנגדות והזעם של ההמונים, שתמכו בישוע והריעו לו.
מתי מספר על פרטי העיסקה. לדבריו, עוד לפני הסדר הלך יהודה למנהיגים הדתיים ובדק איזה גמול הוא יקבל אם יבגוד בישוע. הם הציעו לו שלושים שקלי כסף בתמורה - מחיר ששילמו באותם ימים עבור עבד. יהודה הסכים בלי להניד עפעף. רק מאוחר יותר, כשהבין שהבגידה שלו מובילה למותו של ישוע, התמלא פחד וחלחלה, וניסה להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את הכסף לכוהנים. "חטאתי, כי דם נקי הסגרתי", אמר להם. אבל הכוהנים היו מודעים לחומרת המצב וסירבו לקבל את הכסף בחזרה. יהודה השליך את הכסף לתוך קופת האוצר במקדש, ותלה את עצמו. הכוהנים השתמשו בכסף כדי לקנות את שדה היוצר שנועד לקבורת זרים. כ-500 שנה לפני לכן עשה הנביא זכריה כמה פעולות, שסימלו את מה שעשה יהודה איש קריות. זכריה שיחק את תפקידו של הרועה הטוב, תואר שישוע יחס לעצמו, והודיע שערכו שווה ל-30 שקלי כסף:
" ואומַר אליהם: "אם טוב בעיניכם, הבו שכרי, ואם לא, חַדלו". וישקלו את שכרי 30 כסף. ויאמר ה' אלי: "השליכהו אל היוצר, אדר היקר אשר יקרתי מעליהם". ואקחה 30 הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר (זכריה י"א 12-13).
ירמיהו סיפר שאלוהים ציווה עליו לקנות שדה (ירמיהו ל"ב 6-15). כנראה שבאותם ימים היה קיים אוסף של נבואות שרמזו על ישוע ועל הבגידה של יהודה. האוסף הזה יוחס לאחד הנביאים, ולכן מתי שילב את שני התיאורים האלה בקטע אחד, ומייחס אותם לירמיהו (מתי כ"ז 3-10; ראה זכריה י"א 12-13; ירמיהו ל"ב 6-15).
כנראה שהבגידה עצמה התרחשה אחרי שעת חצות, אחרי ליל הסדר. יהודה הוביל את חיילי המקדש, את הזקנים והכוהנים אל המקום שבו ישוע נהג להתבודד בלילה. ואז ניגש לישוע, בירך אותו ונישק לו כדי שהם יוכלו לזהות אותו. כדי להדגיש את גודל המעילה של יהודה באמונו נתן ישוע למעמד ההוא משמעות כמעט קוסמית:
"פנה ישוע אל ראשי הכוהנים וקציני המקדש והזקנים אשר באו עליו, ואמר: "כמו על שודד יצאתם בחרבות ובמקלות! יום יום הייתי עימכם במקדש ולא שלחתם בי יד, אלא שזאת שעתכם ושעת שלטון החושך" (לוקס כ"ב 52-53).
וכך החלה סדרה של משפטים והתעללויות, שנמשכו עד הבוקר. אז הועבר ישוע אל פילטוס*. העם שנקהל בחוץ דרש את מותו של ישוע, ופילטוס נענה להם בסופו של דבר והורה על צליבתו. אבל לא היה זה סוף הסיפור. שורה של מאורעות על טבעיים התרחשו אחר כך. מאות שנים לפני כן ניבא התנ"ך את המאורעות האלה, אם כי הם היו מן הסוג ששמים אליו לב מיד. רק צופים רגישים במיוחד יכלו להבחין בהם. רק לאחר שהקורא מבין זאת ובוחן את הנבואות שהתגשמו באותה שעה, הוא מתמלא תחושה עמוקה של יראת כבוד ומסתורין - תחושה שיש דברים לא נראים שיכולים להיות רבי עוצמה ואמיתיים יותר מאלה שרואים בעיניים. בהמשך נבדוק כמה מהמאורעות יוצאי הדופן שמוזכרים בברית החדשה.
|
