אם יבקש ממך מישהו לתאר סגנון חיים האופייני למלך, קרוב לוודאי שתחשוב על ארמונות ועל תכשיטים שערכם לא יסולא בפז. סביר להניח שהמלך יסע במרצדס או אולי ירכב על פיל - תלוי בתקופה ובמדינה שעליה אתה חושב! והנה בא זכריה הנביא ומספר לנו על מלך, אבל התיאור שלו מאוד יוצא דופן:
"גילי מאוד, בת ציון. הריעי, בת ירושלים. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אתונות. והִכרַתִי רכב מאפריים וסוס מירושלים. ונכרתה קשת מלחמה, ודיבר שלום לגויים ומוֹשלוֹ מִיָם עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (זכריה ט' 9-10).
התרגומים* השונים יחסו את הפסוקים האלה לנסיבות שגרתיות והתקשו לייחס להם משמעות משיחית, כי משיח עני, סובל וגוסס לא היה מקובל על היהודים בתקופה שבה נכתבו התרגומים. אבל נבואתו של זכריה מביאה אותנו אל לב ליבו של הפרדוקס המשיחי ושל הסתירה שקיימת בדמותו. שהרי המילים "צדיק ונושע" מופיעות בסמיכות למילים "עני ורוכב על חמור".
ענווה, עוני והשפלה נראות לא שייכות לדמותו של מלך המשיח, אבל אלה הם המושגים שמופיעים בפסוקים האלה. נשאלת השאלה: מה עושים איתם? אנחנו יכולים לנהוג כמו אותם מתרגמים, ולשנות את הפסוקים האלה כך שיתארו את מלך המשיח כדמות מנצחת, ויתעלמו מהדמות הסובלת כאב והשפלה. אבל יהיה זה פתרון שגוי. האפשרות היחידה היא להתמודד עם כל הנתונים בצורה אובייקטיבית, להתעמת עם הסתירה שעולה מן הפסוקים האלה, ולגבש את דמותו של המשיח כמו שהיא, בלי צורך לשפץ אותה.
שני ההיבטים האלה באו לידי ביטוי באישיותו של ישוע ובסיפור חייו. מצד אחד ניחנו מעשיו בעוצמה ובניצחון. הניסים והנפלאות שחולל משכו אחריו קהל עצום. פעם אחר פעם הברית החדשה מתעדת סיפורים כאלה, שלא נועדו רק לתעד את הניסים שישוע חולל, אלא גם את המשמעות הרוחנית שהייתה לניסים האלה. למשל, ישוע חולל ניסים מסוימים בשבת, כדי להראות את המשמעות האמיתית של השבת; כשריפא בשבת הוא הוכיח עד כמה סטו המנהיגים הדתיים בימיו מהמצווה המקורית והאמיתית של שמירת השבת.
יוחנן השליח סיכם את פעילותו של ישוע במילים: "יש עוד מעשים רבים אחרים שעשה ישוע, ואילו נכתבו במפורט חושבני שהעולם עצמו לא היה יכול להכיל את הספרים הנכתבים" (יוחנן כ"א 25). יהיה מי שֶיִמחה ויאמר שבאותם ימים הכותבים נהגו להפריז בדבריהם; ובכל זאת, גם בתרבות המערבית של ימינו, שתי הקטגוריות הגדולות ביותר בספרייה של הקונגרס האמריקני, למשל, מוקדשות למלחמת האזרחים ולישוע מנצרת.
מצד שני, גם כשישוע היה בשיא פעילותו וקצר שבחים על הדברים שלימד ועל הניסים שחולל, הבשורות מתעדות דברים שונים שהוא אמר, ושלא התאימו לעוצמה שהוא הפגין. למשל, הוא דיבר על מחיר ההליכה בעקבותיו במונחים של סבל והקרבה. פעמים רבות הוא דיבר במונחים האלה על עצמו. מחד, הוא דיבר על ניצחון מוחלט ומרהיב, ומאידך אמר שעליו לעלות קודם כל לירושלים ולהיות שם מושא ללעג, בוז, בושה ומוות. לוקס מספר על כך בברית החדשה:
"הוא [ישוע] לקח איתו את השנים עשר ואמר להם: "הנה אנחנו עולים לירושלים, וכל מה שנכתב בידי הנביאים על בן האדם יתקיים; הוא ימסר לגויים והם יהתלו בו, גם יתעללו בו ויירקו עליו ולאחר שילקו אותו יהרגוהו, וביום השלישי יקום". אבל הם לא הבינו דבר מן הדברים האלה. המילים האלה נסתרו מהם והם לא ידעו במה מדובר" (לוקס י"ח 31-34).
ודאי שמת לב לצירוף המילים "בן האדם", שמופיע בפסוקים האלה ותהית במי מדובר. הצירוף הזה שב ומופיע פעמים רבות בבשורות, במיוחד במרקוס, ומן הראוי לבחון את משמעותו.
המונח "בן האדם" מופיע לראשונה אצל יחזקאל. נראה שהמשמעות שלו שם היא למישהו שיש בו קצת יותר מאדם רגיל. בתקופה שבה נכתב ספר דניאל וגם אחר כך קיבל המונח ממדים גדולים עוד יותר, גם בספרים החיצוניים*. הנה לדוגמה קטע מספר דניאל:
"רואה הייתי בחזיונות לילה, והנה עם ענני השמים בא אחד הדומה לבן אדם, ועַד עתיק יומין הגיע והוּבא לפניו. שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והלשונות עבדו לו. שלטונו שלטון עולם שלא יסור, וממלכתו לא תִיכלֶה" (דניאל ז' 13-14).
בתקופה שבה ישוע התהלך עלי אדמות המונח "בן האדם" כבר היה עטוי מסתורין. ישוע השתמש במונח הזה יותר מכל מונח אחר כשדיבר על עצמו. הוא לא הסביר את כוונתו, ויצא מתוך הנחה ששומעיו מבינים. אבל כפי שראינו, לעיתים קרובות הוא השתמש במונח דווקא כשדיבר על ההשפלה שהמשיח יעבור, אבל גם כשדיבר על הכבוד שיזכה לו בסופו של דבר. המונח הפך למעין רמז לכך שאותו אדם יסבול וימות, ובכל זאת ינצח וישלוט.
על רקע זה עלינו לבחון את המאורעות שהתרחשו כישוע נכנס לירושלים, כפי שמתר זאת מרקוס בברית החדשה:
"כאשר התקרבו לירושלים, אל בֵּית פַּגֵי ובית עַניָה שבהר הזיתים, שלח שניים מתלמידיו. אמר להם: "לכו אל הכפר אשר ממוּלכם; ברגע שתיכנסו אליו תמצאו עַיִר קשור, אשר לא ישב עליו אדם מעולם. התירו אותו והביאוהו".
"הביאו את העַיִר אל ישוע, שמו על העַיִר את בגדיהם וישוע ישב עליו. רבים פָּרשׂוּ את בגדיהם על הדרך ואחרים פרשו ענפים שכרתו בשדות. וההולכים לפניו ואחריו קראו: "הושע נא! ברוך הבא בשם ה'! תבורך מלכות דוד אבינו הבאה עלינו! הושע נא במרומים!" (מרקוס י"א 1-2, 7-10).
התנהגותו של ישוע הותירה רושם רב. הוא בחר במודע להגשים את דבריו של הנביא זכריה. יתכן שאתה אומר בשלב זה: "טוב, כל אחד יכול להשפיע על מהלך העניינים וכך להגשים נבואות על המשיח. גם אני יכול להסתובב ברחובות ולהכריז שאני המשיח בכבודו ובעצמו!" אם כך, אל תשכח שהמשיח אומנם היה צריך להיכנס לירושלים כשהוא רכוב על גבי חמור, אבל גם היה עליו להיוולד במקום מסוים, למשפחה מסוימת, כפי שכבר ראינו. בהמשך נבדוק נבואות נוספות, שאיש לא יכול להגשים אותן בכוחות עצמו. ישוע אכן השפיע על מהלך העניינים כך שיגשים את נבואתו זו של זכריה, אבל זוהי הוכחה לדבר אחד בלבד - לכך שהוא האמין שהוא המשיח. אחרי הכל, אם @הוא עצמו@@ לא האמין בזה, מדוע @שאנחנו@@ נצא להגנתו וננסה להוכיח שהוא בכל זאת היה המשיח? הסיפור הזה רק מלמד שעלינו להמשיך בחקירה שלנו.
הביטוי "הושע נא" לקוח מתהילים קי"ח 25, מזמור שנהגו לשיר בחג הסוכות תוך כדי הנפה של לולבים. במשך הזמן התקשר המונח לתקווה המשיחית, והשימוש בכפות תמרים התרחב ונעשה נפוץ לא רק במהלך חג הסוכות.[1] כשישוע נכנס לירושלים, כולם בקהל הבינו היטב את המטרה של ישוע ואת הציפייה של תלמידיו. בהתנהגותו ובמעשיו הוא הכריז שהוא מלך המשיח, שכן הוא רכב על עַיִר בן אתונות, כפי שניבא זכריה. האם גם המאורעות שהתרחשו אחר כך תמכו בהצהרה הזאת שלו?
1. ספרים חיצוניים*, מכבים א' י"ג נא. במכבים ב' י' ז מדובר על השימוש בהם במהלך חג החנוכה.
|
