כל ילד שלומד בבית ספר יהודי ומכיר את התנ"ך יודע שלפני בוא המשיח יבשר מישהו את בואו, מעין כרוז שרץ לפני המלך. לכן אין כל פלא שישוע התייחס גם לנבואה הזו. באחד הימים הוא דיבר על זהותו של יוחנן המטביל, מי שבישר לעם על בוא המשיח, כפי שהדבר מתועד בברית החדשה. ישוע אמר שהפסוק ממלאכי ג' 1 נכתב על יוחנן: "הנני שולח מלאכִי ופינה דרך לפנָי".
במקום אחר כתב מלאכי על אליהו הנביא, שיבוא לפני המשיח.[1] על כך אמר ישוע: "הן כל הנביאים והתורה עד יוחנן ניבאו. ואם תירצו לקבל, הרי הוא אליהו העתיד לבוא. מי שאוזניים לו, שישמע!" (מתי י"א 13-15).
יוספוס, ההיסטוריון שתיעד את תולדות ישראל בעת העתיקה, כתב שאחרי מלאכי, משנת 400 לפנה"ס בערך, לא קמו עוד נביאים בישראל. התחושה הייתה שאלוהים בחר לשתוק, מה שהופך את סיפורו של יוחנן בן זכריה, שמוכר יותר בשם "יוחנן המטביל", לדמות משמעותית עוד יותר. יוחנן היה נביא אמת, שענה על כל אמות המידה המסורתיות ביותר. החשיבות שהוא יחס לטבילה ומִקווה* לא הייתה המצאה שלו. היהודים נהגו לטבול במים גויים שרצו להצטרף לעם היהודי, מנהג שנוצר כ-100 שנה לפני לידת יוחנן. אבל הדרך שבה הוא הטביל הייתה מאוד שונה. יוחנן לימד שהטבילה מסמלת חזרה בתשובה, ושהיא חלק מההכנות לקראת בואה של מלכות שמים.
החוזרים בתשובה בימיו נטבלו כעדות לכך שהם בוחרים להפנות עורף לחטא.[2] חזרה בתשובה וטבילה הוצעו גם ליהודים וגם לגויים.[3] המשמעות של הטבילה וההשלכות המוסריות שלה קיבלו חשיבות יתרה כשיוחנן הזכיר לפרושים ולצדוקים שעליהם לעשות "פרי ראוי לתשובה" (מתי ג' 8). וחשובה מכולן הייתה ההכרזה שליוותה את טקס הטבילה: "שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמים" (שם, פס' 2). טבילת יוחנן סימלה הפניית עורף לחטא, וכן את בואה של מלכות שמים. הנטבלים בעצם החלו להתכונן לקראתה, בציפייה לבואו של זה שיהיה חזק וגדול יותר מיוחנן.
"פנה יוחנן ואמר אל כולם: "אני אומנם מטביל אתכם במים, אבל בוא יבוא החזק ממני, אשר אינני ראוי להתיר את שרוך נעליו. הוא יטביל אתכם ברוח הקודש ובאש" (לוקס ג' 16).
יוחנן לימד באומץ רב. הוא בישר באוזני כל על בוא המשיח, ואמר דברים קשים על הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול. יוחנן לא לימד רק על המשיח, אלא דיבר גם על המוסר הירוד של המנהיגים. זמן מה לפני כן נשא הורדוס לאשה את הרודיה, אשתו של אחיו פיליפוס, ויוחנן הוכיח אותו על כך ועל שאר מעשיו הרעים, שהיו מנוגדים לתורה. יוחנן גם גינה את הורדוס על יהירותו ועל ההפקרות שלו. הרודיה זעמה לשמע דבריו, וביקשה להעניש את יוחנן.
"כשהוחג יום הולדתו של הורדוס, רקדה בת הורודיה בין הנוכחים ומצאה חן בעיני הורדוס. לפיכך הבטיח לה בשבועה לתת לה כל מה שתבקש. על פי הדרכת אמה אמרה: "תן לי פה בקערה את ראש יוחנן המטביל". התעצב המלך, אלא שבגלל השבועה והמסובים איתו ציווה לתת לה. הוא שלח לכרות את ראש יוחנן בבית הסוהר" (מתי י"ד 10-6).
העלילה המזעזעת הזאת העסיקה אמנים רבים במשך הדורות. היא עומדת במרכזה של סימפוניה שכתב ריצ'רד שטראוס ונקראת "שלומית".
נחזור לרגע לתנ"ך. ישעיהו ניבא: "קול קורא במדבר, 'פַּנוּ דרך ה', יַשרוּ בערבה מסילה לאלוהינו'" (ישעיהו מ' 3).
בני דורו של יוחנן זכרו את הפסוק הזה. יוחנן לימד ובישר בכפרים ששכנו במדבר. זו הסיבה שכותבי הבשורות בברית החדשה קראו לו "קול קורא במדבר" (ראה מתי ג' 3). הם בעצם ציטטו מתרגום השבעים* ליוונית, שהיה מאוד נפוץ בקרב היהודים באותה תקופה.
אפשר רק לתאר איזה רושם רב הותירו דבריו של יוחנן על שומעיו, אחרי למעלה מ-400 שנות שתיקה. הבשורות מדווחות שהמונים נהרו אליו, ביניהם מוכסים (שנחשבו לסחטנים), זונות וחיילים. פרושים וצדוקים באו כדי להשגיח על המתרחש, אבל חלקם נטבלו על ידו. סביר להניח שתחושה עזה שררה בקרב העם למשהו דרמטי שאלוהים עמד לעשות. לוקס מספר שכאשר ההמונים שמעו את יוחנן מלמד, הם שאלו את עצמם אם הוא המשיח. אבל יוחנן דיבר על מישהו שעמד לבוא ושיהיה גדול ממנו.
באחד הימים הגיע ישוע לנהר הירדן, כדי להיטבל על ידי יוחנן. הטבילה של ישוע לא נועדה לסמל חזרה בתשובה מחטא. ישוע נטבל כדי להזדהות עם האנשים שבאוזניהם הוא עמד להכריז על מלכות שמים. יוחנן ניסה למנוע זאת ממנו ואמר: "אני צריך להיטבל אצלך, ואתה בא אלַי?" אבל ישוע ענה: "הנח כעת, כי מן הראוי שנקיים את הצדק כולו" (מתי ג' 14-15). אחרי הטבילה הגיע ישוע למדבר, ושם עבר שורה של ניסיונות. כששב מן המדבר הוא החל בפעילותו הציבורית. הוא חולל ניסים מדהימים, אותות ומופתים. הידיעות על נס מרשים במיוחד הגיעו לאוזניו של יוחנן - ישוע הקים לתחייה בן יחיד לאמו האלמנה. אז שלח יוחנן שניים מתלמידיו אל ישוע. לא ברור אם הוא עשה את זה כדי שיאמתו את השמועה או משום שהוא היה אז בבית הסוהר, עובדה שסתרה את הציפיות המשיחיות באותה תקופה. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, השליחים שאלו את ישוע: "האם אתה הוא אשר נועד לבוא, או נחכה לאחר?" (לוקס ז' 19).
הם לא קיבלו מענה מיידי. במקום זאת מסופר ש...
"באותה עת ריפא [ישוע] רבים ממחלות, מנגעים ומרוחות רעות, ולעיוורים רבים העניק מאור עיניים. השיב להם: "לכו, והגידו ליוחנן את אשר ראיתם ושמעתם: עיוורים רואים, פיסחים מהלכים, מצורעים מטוהרים, חרשים שומעים, מתים קמים ועניים מתבשרים. ואשרי מי שלא אהיה לו למכשול" (לוקס ז' 21-23).
איזו מין תשובה היא זו? מדוע לא נתן להם ישוע תשובה ישירה? ישוע ידע היטב איך תקשורת פועלת: מעשים מדברים חזק יותר ממילים. מוטב להראות ולהוכיח, לא רק לדבר. כל דובר יודע שכדי להעביר מסר חשוב במיוחד כדאי שידגים אותו בצורה מוחשית בלתי נשכחת. כשחושבים על כך במונחים האלה, מבינים שתשובתו של ישוע הייתה ברורה. אין ספק שיוחנן וישוע הכירו בעל פה פסוקים רבים מהתורה, מהנביאים, מתהילים ומכתובים אחרים. יוחנן הבין שישוע מחולל אותות ומופתים שהמשיח אמור לחולל, כפי שניבא ישעיהו. הנה שלושה פסוקים שמדברים על כך:
"ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומֵאוֹפל ומחושך עיני עיוורים תראינה, ויספו ענווים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" (ישעיהו כ"ט 18-19).
"אז תיפקחנה עיני עיוורים ואוזני חרשים תיפתחנה. אז ידלג כאיל פיסח ותָרוֹן לשון אילם" (שם, ל"ה 5-6).
"רוח אדוני ה' עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענווים. שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פְּקַח קוֹחַ" (שם, ס"א 1).
האם ישוע היה יכול להיות ברור יותר?
1. מלאכי ג' 23-24.
2. לוקס ג' 3.
3. מרקוס א' 5.
|
